האיגרת לשנה החדשה שלנו - פרומו למה שצפוי לנו ושנה טובה ומלאת רווחה (ועכשיו גם עם מדד הרווחה) לכולם!

והפעם כותב אורח, אריק מנדלבאום: "אינו משתף פעולה״ - שלוש מילים שנראות כמו תצפית, אבל מספרות בעיקר מה הילד לא עושה. סיפור על יואב, ערוגה ריקה, ומה אנחנו מפספסים כשאנחנו לא עוצרים לשאול איך הוא כן משתתף.

רווחה היא לא השטיח היפה בבית – היא התשתית שמתחתיו. על רווחה תחילה, ניהול משאבים, והיכולת למצוא את המקום שבו אדם זורח.

חמישה עשורים, חמישה ביתנים של בושה ופחד, והרבה זיכרונות שהמתינו למבט חדש. מסע אישי אל המקומות שמהם אפשר לצאת מחוזקים.

כדי לצאת מהחושך צריך לדעת לאן הולכים. על היכולת להגדיר מה כן, ומה לא כדי שנוכל לבנות רווחה - איך להחזיק את האור ולדחות את החושך.

ילד במצוקה, משפחה בשבעה, ספרי קואלות ואוכל שמגיע בדיוק בזמן - הצעת רווחה היא ידע אנושי בסיסי.

גם פעולות שלמדנו בילדות אפשר ללמוד מחדש. על שחייה, הרגלים אוטומטיים, שיקום, והאפשרות למצוא דרך שעובדת טוב יותר.

על הרגע שבו חזון הופך למציאות, ועל ההבנה שכל הקשיים, הספקות וההתנגדויות בדרך לא עצרו את הדרך לפסגה.

מה אומרים לילד ששואל "מתי אני חוזר הביתה?", כשהוא לא חוזר הביתה? על שלפי שיבולים, על איך מספרים את הסיפור, ועל האפשרות להפוך דקירה לדרך.

יש ימים שבהם ערפל השגרה מתפזר, ואפשר לזכור ולגעת בשורשים, לפגוש את סיפורי הדורות ולהיזכר על כתפי מי אנחנו עומדים, וללמוד מהעשייה והנחישות שלהם

הקשבה, סקרנות והתבוננות הם כלים שעוזרים לנו להגיע לליבם של מי שזקוקים לנו, ולהראות להם שאפשר לדבר איתנו על דברים שהם אולי חוששים מהם ללא שיפוטיות - ושנוכל לעמוד בכל מה שהם רוצים לספר.

איך מייצרים מהפך במצב של מצוקה והידרדרות תפקודית קשה? הסוד הוא לשחרר את ה״למה״ , להסתכל על ההווה ולפעול למען הרווחה וההשתתפות. לסיפור המלא>>

תובנות מהאי-כנס: מה קורה כאשר 80 אנשים מעניינים עולים על מטוס לקפריסין לכמה ימים של כנס שלא דומה לשום דבר אחר?

מתישהו כנראה יגיע היום שבו נצטרך לעשות ייפוי כוח - עבור עצמינו או מישהו אחר. וכשזה יקרה, ממש כדאי שנדע מה נוסחת הרווחה הפרטית של אותו מישהו, או שלנו - ונדע לשקף אותה בהתאם כדי לתת לסביבה שלנו הזדמנות הוגנת להצליח לאפשר לנו להיות ברווחה

האהבה היא כוח מכוחות היקום, וכשמשתמשים בה בנדיבות קורים דברים נפלאים

כשאנשים שאנחנו אובים מגיעים אלינו עם מצוקות יש לנו נטיה לרצות לעזור להם - אבל לפעמים זה פשוט מחוץ לשליטתנו. במקרים כאלה - לפעמים פשוט כדאי להעביר ערוץ.

מה קורה כשהופכים חששות לפונפונים ורודים? השבוע בסיפור שישי ״טנא של פונפונים ורודים״ עוסק בעוד דרך ליישום ״איך כן״ בחיינו.

השבוע היקום היתה נחמדה אלי במיוחד - ולסיומו זכיתי להשתתף בסיור שכל כולו עיסוקים על מקצועות שנעלמים מהעולם, וזה הזכיר לי כמה עיסוקים הם דבר נהדר

למה הצבת יעדים נוקשים עלולה להזיק, ואיך קבלה עצמית והתאמת ציפיות הן המפתח האמיתי להצלחה? כי קידום זה קודם כל רווחה לכולם.

עם היציאה ממצב מלחמה ומשהו שמסתמן כ״חזרה שגרה״, אנשים וילדים רבים במצבי פגיעות מוצאים את עצמם עם מעט מאוד משאבים. בסיפור שישי השבוע נדבר על תיקוף וההכרה בכאב ובמצוקה לפני הניסיון ללמד או לתקן, ונבין איך עובדת הנחמה כתנאי לתיקון.

אפשר להבין אדם דרך השפעתו על סביבתו; חותם של אנושיות חי לא רק באדם עצמו אלא גם בקרובים אליו והסביבה שעוטפת אותו, וממשיך לחיות גם אחרי לכתו.

שישי מבורך, יש רגעים שעולמות נבראים בהם. הייתי שותפה לרגע כזה השבוע, ואני רוצה לשתף בו: בפיבוט, במהותו, יש תפיסה צנועה של הישגים לגבי האדם שאליו מתייחסים – בחינוך, בטיפול, בחיים, והתפיסה הזו מתמצה ברצון שיהיה לאדם ולסובביו יותר מעכשיו. יותר מה? יותר רווחה, יותר השתתפות, יותר שמירה והגנה, יותר זרימה בסדר היום, יותר אפשרות להבין ולהיות מובן. "ומה ההבדל בין התפיסה הזו לבין מה שכולם עושים"? אתן בטח שואלות עכשיו. בכל התוכניות הנדרשות במשרד החינוך – בחינוך המיוחד, במשרד הבריאות ש

שישי מבורך, השבוע היה הרבה דיבור על חוסן נו שוין, לא רק השבוע, חוסן הוא נושא בווריאציות וגם הדיונים לגבי איך שאנחנו מרגישים ומרגישות ברגע הבלתי-אפשרי-אבל-הקיים-הזה, שהוא המציאות של עכשיו. ואיך, כמו מתכת שטובלים אותה לסירוגין באש ובמים קרים, אנחנו נהיים חומר חזק אבל לא שברירי, שזה חתיכת אתגר. נסעתי לפגישה מיוחדת ומעודדת עם אחראי צוות השיפוצים של מתחם כיתות שבו אנחנו עושות ניסוי, או בשמו הרציני; "פיילוט" – שזה בעצם אומר מיני פרויקט, שבו אם נראה שהדבר עובד – נעשה עוד ממנו. בדרך

לפעמים קל מדי להתמקד בכל מה שלא, הרי ה״לא״ הוא מאוד הבולט. הבעיה מתחילה כשאנחנו זוכרים את התוכן של ה״לא״ בלי החלק של ה״לא״. אבל כשאנחנו מתמקדים במה שכן - אנחנו מקבלים הזדמנות הוגנת להצליח.