טנא של פונפונים ורודים

כבר כמה שבועות שאני מסתובבת עם דימויים של החג.

בישיבה שבה הצגנו את פועלו של האגף המקצועי אמרתי שאני שמחה וגאה להגיש "מלוא הטנא רב פאר".

אני אוהבת את חג השבועות, זהו חג חקלאי, ואני שייכת למה שהיה קרוי פעם "ההתיישבות העובדת" – הקיבוצים והמושבים. זרי פרחים על הראש, סלסלות תותים ירוקות מקושטות שהופכות לטנא מלא כל טוב, תמיד מילאו את ליבי בטוב.

השבוע זכיתי ללמוד פיבוט עם קבוצה מיוחדת של רכזי ורכזות טיפול בגנים של אוטיסטים

אני אומרת "ללמוד" כי חל שינוי בדרך שאני מלמדת פיבוט, בזכות שותפותי ושותפי לדרך, ואני לומדת מחדש ואפילו ממש נהנית מהאירוע. הטנא שאני רוצה לספר לכן עליו היום הוא טנא מיוחד;

אחת התובנות הראשונות שעלו כשיעל ניסן ואני כתבנו את פיבוט, היא שמי שפוגשים את המושג "רווחה" – מייד אומרים הרבה משפטים שעיקרם "אוי ואבוי אין מצב שזה יעבוד":

• "ההורים לא יקבלו את זה"

• "המפקחת לא תסכים לזה"

• "אין מצב שהגננת תזרום"

• "כל הילדים ירצו" 

קראנו לזה "התנגדויות", נתנו לזה מקום בלמידה והבנו שזה שלב התפתחותי של מי שפוגשים את פיבוט בפעם הראשונה. הבנו שאולי ההתנגדות לשימוש ברווחה ככלי מרכזי היא תופעת לוואי של הצורך בעבודה ומלאכה, בחקלאות ועבודת כפיים, כי איכשהו רווחה נתפסת כהיפך של עבודה ויצירה.

אנחנו בישראל חדורים בהערכה לעשייה, למשימות והשגתן וגם ברור לנו ששרידה שלנו כיהודים וכישראלים היא מלאכה שלא תמיד יש בה רווחה. כך שאם נחזור לסיבות להתנגדות לרווחה, ברור שיש מלא סיבות טובות, ובכל זאת, במיוחד עבור אנשים במצבי פגיעות, רווחה היא כלי רב עוצמה שיכול לעשות פלאים.

עם השנים, הבנו שיש אנשים שמצליחים להתגבר על ההתנגדות והדעה הקדומה כלפי רווחה, ויש אנשים שנשארים להחזיק בתפיסותיהם.

לקראת המפגשים עם צוותי הגנים של אדם, הלא היא "אדם לחיים שווים" שאימצה את פיבוט כמערכת ההפעלה המעשית המבטאת את גישתה, יערה הציעה את תרגיל צנצנת ה"לא":

למדנו על מצוקה ורווחה, למדנו על החזקה, ואז ישבנו בקבוצות לראות איך המושגים האלה יכולים לשנות את מה שאנחנו חושבים על ילד שנמצא במצוקה גדולה;

ידענו שככל שהמשתתפים יעלו רעיונות ל"מה כן" - יעלו איתם גם מחשבות ורגשות של "אוי ואבוי אין מצב".

ביקשנו שבכל פעם שתעלה מחשבה כזו, הם יכתבו אותה על פתק וישימו בצנצנת.

ביום העיון השני שלימדנו, הפתקים הפכו לפונפונים והצנצנות לבקבוקונים, ואיכשהו האירוע הפך להיות יותר משמח ונכון, כי בכל פעם שעלתה מחשבה של "אוי ואבוי, זה לא יצליח" - והקבוצה שלחה את האדם לשים פונפון בבקבוקון, עלה חיוך על פני כל המשתתפים, ובעיני זה היה רגע מושלם, ואני רוצה לספר לכם למה;

אחת היכולות המשמעותיות ביותר שיש לאנשים מתפתחים היא היכולת להתבונן בחלקים שלי, בדברים שאני עושה – במיוחד חלקים שאני פחות חובבת, או פחות נחשבים טובים – להתבונן בלי שיעלו רגשות שקשה לשאת כמו אשמה, בושה וצער. להתבונן בחיוך, בחיבה, כמו איך שאנחנו מתבוננים בילד שעושה שטויות, או בבן עשרה שבטוח שהוא יודע הכל, או בקשיש שמספר לנו את אותו הסיפור שוב ושוב.

להתבונן זו הפעולה הראשונה וההכרחית בתהליך שינוי, כי אפשר לרצות רק מה שאפשר לראות.

כשאנחנו מתבוננות ומתבוננים – יש לנו הזדמנות להגיד אם אנחנו חובבים את מה שרואים, או רוצים לשנות אותו.

ומשהו בהתבוננות בבהלה שלנו, בדאגה ממחר – ובהכנסת פונפון וורוד בכל פעם שאנחנו מזהות ומזהים רגע כזה, עושה את העבודה ומאפשר לנו להניח את הבהלה בצד, בכבוד ובחיבה, לתת לה לשבת על הספסל עם כוס קפה ולא להפריע לנו לעשות את מה שאנחנו רוצים להיות יכולים;

שזה לאמץ אל ליבנו את ה"כן", ולבטוח בעצמנו שנצליח להתמודד איתו באותה מידה של אומץ ויעילות כמו שהתמודדנו עם ה"לא".

ומה יקרה באמת כשנמלא את עולמנו ב"כן"?

ברגע הזה, מילים כמו "ערך" ו"שפע" ו"רווחה" יקבלו הדגמה מעשית, והרבה ממה שראינו כמצבים מורכבים ובלתי ניתנים לשינוי – ישתנו.

ובינתיים – נשלשל עוד פונפון וורוד לבקבוקון, ונגיש לעצמנו טנא רב פאר של הדאגות שלנו – בייצוג שלהן כפונפונים בבקבוקון, ונחייך לעצמנו בגאווה.

שבועות שמח ושבת שלום

לוקי החתולה הנפלאה וטנא של פונפונים ורודים

טנא של פונפונים ורודים