נחמה כתנאי לתיקון

אחד מהרגעים הכי יקרים לי, הוא הרגע שבו ניתנת לי הזדמנות לחזור למצב שבו הייתי כילדה - אך הפעם בתפקיד אחר, ולעשות בשביל ילדה או ילד אחרים את מה שלא קיבלתי בילדותי מהזולת.

אתן מבינות, הרבה פעמים הרגעים האלה מהעבר שלנו, שיש בהם חסר – ניתנים למילוי ותיקון בבגרותנו, ואני בת מזל מאד, שיש לי הרבה הזדמנויות לעשות בדיוק את זה.

בשבועות האחרונים ניתן לחוש את המצוקה הגואה עם החזרה לשגרה - שהיא אולי המילה ההפוכה ממלחמה - אבל אני מקווה ומתפללת שהמצב כעת אינו שגרה, ולא יהפוך להרגל.

מה רואים?

אנשים עם מעט משאבים, ילדים עם מעט משאבים – שנדרשים לחזור למשימות יומם ומגיעים אליהם "נטושים ובלי כוחות", כמאמר שירו היפה של נתן יונתן "חופים";

"והאדם, הוא לפעמים גם כן יכול להישאר נטוש ובלי כוחות, ממש כמו חוף".

מה קורה כשלהמון אנשים חסרים משאבים?

ילדים, נשים, קשישים ונכים, כל מי שפגיע – נפגע ראשון ובעיקר. כמו גם אנשים שעומדים בקו הראשון; צוותים רפואיים, צוותים חינוכיים, צוותים שמטפלים באנשים עם צרכים מיוחדים, הורים ועוד.

לשמחתי ולמזלי, אני מלאה במשאבים – ולכן נקראתי לעזור במגוון אירועי אלימות בשבועות האחרונים.

מכל הסיפורים הסוערים ומטלטלי הנפש ששמעתי, אני רוצה לחלוק איתכם ואיתכן סיפור קטן ותובנה גדולה, שאני מקווה שתאמצו אל ליבכם ותהפכו אותה להרגל שלכם:

דנה היא ילדה בבית ספר יסודי, יפה וחכמה, אהובה ומוקפת אנשים טובים.

אחרי שנים שבהם הוריה חיפשו איך לעזור לה, היא אובחנה לאחרונה, סופסוף, כאוטיסטית. אני אומרת סופסוף, כי בנות אוטיסטיות, פעמים רבות, מאובחנות באיחור רב, וסובלות מאינסוף דעות קדומות וטיפולים לא מתאימים.

באחת מפגישותי עם הצוות החינוכי שלה, אמרה מיכאלה, הסייעת של דנה בכיתה, שדנה לפעמים לא מוכנה להקשיב יותר, מיכאלה קראה לזה "שמה עלי פס".

"תתארי לי מה קרה" ביקשתי ממיכאלה, כי אם רוצים לעזור, כדאי קודם כל להוריד מההתבוננות שלנו את השיפוטיות והסיבתיות כלפי המצב – וכאן היו שתיהן;

מיכאלה אמרה שלתחושתה דנה התעלמה ממנה בכוונה, ושהיא עשתה זאת תוך ביטול וזלזול במיכאלה.

כשאנו מתארות את המצב, ממש כמו שמצלמה היתה מראה אותו, יש לכולנו הזדמנות לראות אותו שלם ונקי ומנקודה זו – ניתן למצוא נתיבים לעזרה, לרווחה ולהשתתפות.

"היה ריב בין הבנות, ודנה היתה שותפה בריב" התחילה מיכאלה לספר.

"ואז הריב נגמר ודנה היתה נסערת ובאה אלי, היא סיפרה לי את הדברים שקרו מנקודת מבטה ואמרתי לה שזה באמת לא נעים, אבל -"

"תעצרי בבקשה פה" ביקשתי ממיכאלה.

מיכאלה הרימה עיניים מופתעות ואמרה: "אבל אני רוצה לספר לך עד הסוף מה עשיתי,"

"נכון" אמרתי בחיוך. "איך את מרגישה עכשיו? כשעצרתי אותך לפני שהצלחת לספר את כל מה שעשית?"

"זה מתסכל" אמרה מיכאלה.

"ואיזה רגש את מרגישה?" שאלתי.

"אני קצת כועסת" אמרה מיכאלה בכנות.

"כעס הוא עצב שבישלו אותו על הגז" אמרתי בחיוך, "ואת עצובה או כועסת בצדק, עכשיו בואי ספרי לי מה עשית עם דנה עד הסוף, ואחר כך נחזור לרגע הזה, לחוויה הזו."

"הסברתי לדנה איך הרגישו שאר הבנות" אמרה מיכאלה, "והיא סובבה אלי את הגב והלכה."

"ספרי לי למה הרגשת שזה חשוב להסביר לה את הרגשות, המניעים והמעשים של הבנות האחרות?" ביקשתי ממיכאלה.

"כי היא אוטיסטית, אז זה אומר שהיא לא מבינה את הדברים האלה" ענתה מיכאלה.

"בואי נתבונן במצב הזה קודם כל כבנות אדם" אמרתי למיכאלה. "כשהיית בתוך אירוע שממנו יצאת נפגעת, בגוף או בנפש, מה את צריכה מהאדם שאליו את באה ראשון?"

"שיקשיב לי" אמרה מיכאלה, ובקולה שמעתי את הצער מתגנב, ביחד עם הבנה.

"ומה עוד?" הקשיתי.

"שיאמין לי" ענתה מיכאלה בקול חלש.

"אני קוראת לזה "הכרה"" אמרתי, "לפעמים קוראים לזה "תיקוף", והכוונה היא שהאדם שאליו באתי, ועכשיו מקשיב לי, קודם כל מכיר בזה שעברתי חוויה קשה ומטלטלת ושאני מרגישה פגועה."

"אבל מתי היא תלמד?" התחילה מיכאלה להגיד שוב, "היא עשתה שם טעויות-"

"בלי אבל," אמרתי בחיוך, "למידה יכולה להיעשות במגוון תנאים, אבל לא בזמן שקמנו מהנפילה ואנחנו עדיין בשלב שבו הפצעים מדממים."

"בשלב הזה אנחנו זקוקים לנחמה, לתמיכה, לאמונה ותקווה, והכי לא להרצאה על למה נפלנו ואיך להימנע מהנפילה בפעם הבאה. בשלב הזה, ותמיד, אנחנו רוצים מישהו לצידנו באופן מלא, בלי ׳אבל׳ ובלי ׳אולי׳.

וכשעשינו את החלק הזה של ההכרה והתמיכה ממש טוב, נקווה שיגיע, אחר כך, רגע שבו נוכל לעזור לאדם להתבונן ולראות דברים אחרת, ואולי הרגע הזה לא יהיה שלנו,

אולי רגע ההתבוננות יגיע בזמן אחר, במקום אחר ועם אדם אחר שהוא לא אנחנו."

"כשדנה סובבה את הגב והלכה" שאלתי את מיכאלה, "את יודעת לאן היא הלכה?"

"כן" ענתה מיכאלה בשקט, "היא הלכה למורה לגאוגרפיה, שאיתה יש לה את הקשר הכי קרוב וחם."

"ומה עשתה המורה לגאוגרפיה?" שאלתי.

"היא חיבקה אותה, עשתה לה כוס תה, ואחר כך הושיבה את כל הבנות לשיחה בשיעור שלה, ודנה כבר היתה רגועה לגמרי, אז היא הקשיבה למה ששאר הבנות סיפרו."

״עכשיו בואי נחזור לרגע הקודם, שבו עצרתי אותך והרגשת כעס." ביקשתי ממיכאלה, שכבר הבינה את האירוע ועברה הלאה;

"למה לא הצלחתי לתת לה את התמיכה הזו?" שאלה מיכאלה.

"זאת שאלה מעולה" עניתי. "והתשובה היא שזה רגע שלרובינו הוא רגע כואב, כי יש לנו ספריה מלאה ברגעי פגיעה, וזו ספריה שאנחנו לא אוהבים לבקר בה. פגיעה וחוסר אונים הם מקומות שאנו מעדיפים לא להתקרב אליהם, בעצמנו ובאחרים, ולכן רצית ממש מהר לתת לדנה כלים להשתמש בשכל הטוב שלה כדי שהיא תיפגע פחות בעתיד.

כדאי לדעת שהשלב הכי חשוב בתהליך הזה, הוא לתת לדנה את הביטחון והאמון שלא משנה מה קרה, קודם כל תהיי איתה ברגע הפגיעה, תנחמי ותחזיקי ותאמיני בה ואיתה,

 אם תוכלי לתת לה את זה, את כל השאר היא תעשה בזמנה, בכוחותיה ובאופן שתבחר."

שבת שלום

התמונה: פרחים בחוף הבונים

נחמה כתנאי לתיקון