כשהקושי הופך לנכס
השבוע היה מלא בסיפורים גדולים ורבי רושם, שמה שמשותף לכולם הוא שאין דרך, שאני יכולה לחשוב עליה, לספר אותם בציבור.
עברתי במחשבתי סיפור סיפור, וכשסיימתי לעבור על כולם - עלתה לי מחשבה על הסיפורים הגדולים והמרשימים שאי אפשר לחלוק כרגע, אולי רק בעוד זמן ואולי לא בכלל.
ואז, עם החיוך והקבלה, עלה סיפור קטן על רגע אחד ששימח אותי השבוע, והנה הוא, מתנה קטנה עבורכם;
באחד מימי השבוע ישבתי בתור לרופאה, הייתי לבד בחדר ההמתנה והאחות, נקרא לה כרמל, שחיכתה ללקוחות לבדיקת דם, החלה לשוחח איתי.
היא שאלה איך היה בוויטנאם וסיפרתי על המפגש שלי עם הקומוניזם שם, והחיבור לזיכרונות שלי מהקיבוץ השיתופי שגדלתי בו, בתקופה שהקומוניזם היה חזק בקיבוץ,
ועל המחשבה שלי שבן זוגי שיחי' ואני מסתדרים ממש נהדר בתנאים פחות נוחים, בעוד ילדינו מצפים ומורגלים לנוחות, נעימות ודיוק מירביים, וכשהחוויה אינה כזו, הם חווים סבל.
גם כרמל גדלה בדור ובקיבוץ שיתופי דומה, והתחברה לתחושותיי, וכך, די מהר, השיחה התגלגלה לעבודות שעשינו בצעירותינו, שהרגשנו לא מסוגלות לבצע וסבלנו בהן ובכל זאת הגענו ועשינו.
צחקנו מהתיאורים על לישת הלחם הישן והשאריות עם מים בשביל הברווזים והתרנגולות במשק החי, ואז עלתה העבודה בבתי הילדים; אני סיפרתי איך בכיתה ז' או ח' השאירו אותי לבד עם שישה ילדים כבני שנתיים או שלוש, ועל התחושות הקשות שעלו בי, כמה חוסר מסוגלות חוויתי וכמה לא רציתי ללכת לשם ואיך הזמן זחל למרות שאלה היו שלוש שעות.
כרמל אמרה; "גם אותי השאירו לבד, אבל עם עשרים ילדים ולא שישה, והיה נורא, שנאתי כל רגע, עד שבשלב מסוים עברתי להיות פקחית בכותנה, וזה קנה לי פטור מבתי הילדים לפחות לתקופת הכותנה."
"גם אני הייתי פקחית בכותנה!" אמרתי בהתלהבות, וכך המשכנו להיזכר בזריחות בשדות העמק, בזיפיות ובזחלים הוורודים ובכניסה לשדה מייד לאחר הריסוס כי אנחנו אמיצות ולמי בכלל אכפת מרעל, וביופיים של השלבים השונים של צמיחת הכותנה.
בעודנו מחייכות, כרמל אמרה לפתע: "את יודעת, שנאתי לעבוד בבתי הילדים, אבל היה רגע אחד ממש משמעותי שבו גיליתי גילוי חשוב על עצמי; בזמן שהילדים רצו ושיחקו על הדשא באחד הימים, ילד אחד נפל ונפצע בראשו, וכולם מאד נבהלו, אבל אני לא - ניהלתי את האירוע בקור רוח, הרגעתי את כולם, ניקיתי והנחתי מגבת נקייה וקרה על הפצע ושלחתי ילדים להזעיק עזרה, והייתי מאד גאה בעצמי על זה."
"מתי הבנת שזה כישרון משמעותי שלך? לעזור לאנשים באירועי פציעה וחולי?" שאלתי את כרמל בסקרנות.
"אוה, הרבה שנים אחר כך," ענתה לי כרמל, "אבל הרגע הזה נשאר איתי וליווה אותי והיה משמעותי בחיי."
"חוסן זה לא כיף כשהוא מתרחש," אמרתי בחיוך, "אבל מניב נכסים לכל החיים. כמה נפלא שגילית מי את ומה הכשרונות והיכולות המיוחדות שלך בעולם."
"למה את מתכוונת שחוסן זה לא כיף?" שאלה כרמל.
"חוסן הוא מושג שמשתמשים בו הרבה, אבל לא הרבה יודעים מה הוא בדיוק ואיך הוא מתרחש," אמרתי לכרמל, "חוסן זה היכולת של אדם לתפקד במצב קשה ומורכב ולצאת ממנו מחוזק. רק מה? לתפקד במצב קשה ומורכב זה הרבה פעמים לא כיף; יש שם רגשות כמו פחד וגועל ומחשבות שאולי אני לא אצליח ואולי זה גדול עלי, ומעל לכל לעיתים יש חרדה ודכדכת קיומית, ועייפות ועומס וקשיים פיזיים ועוד כלמיני חברים מהסוג הזה.
״יש גם חברים כמו הומור, והיכולת להיעזר באחרים, אמונה ותקווה, חוזק פיזי ועמידות נפשית, היכולת להתפעל ולהיעזר ביופי ולראות ערך, הכרת תודה, נתינה לזולת.
ואם "יש אותנו", ואנחנו מצליחות לשים לב ולשמור על החשיבה בכיוון הנכון, ומחזיקות מצפן של אנושיות, רווחה ונדיבות גם כלפי עצמנו - בפעם הבאה שאנחנו מרימות את הראש, אנחנו שמות לב שעל מדפי נפשנו מונחים אוצרות: שאנחנו מכירות וגאות בכשרונותינו, שאנחנו עמידות, שצריך ממש מעט כדי לשמח אותנו, שאנחנו יודעות להסתדר ולשגשג במצבים שלא נוח ולא נעים בהם, שאנחנו אוהבות מותרות אבל יודעות להסתדר מצוין גם בלעדיהם - ושעם כל הכוחות והיכולות האלה, שנצברו בשנים של מסלולי קושי והתמודדות, כל משימה, קטנה וגדולה, נראית לנו אפשרית, או כמו שהילדים שלי לימדו אותי להגיד: "יש אותנו".״
שבת שלום
כשהקושי הופך לנכס
תגובות