כשחזון הופך למציאות
השבוע זכיתי לרגע שלא חשבתי שאזכה לו בחיי.
ראיתי איך החזון, הרעיון של רווחה והשתתפות לאנשים במצבי פגיעות - הופך למציאות בשטח.
עברתי דרך הלומדה שתעזור לכל עובד ללמוד על מצוקה ורווחה ולזהות מצבי מצוקה שלו ושל המטופלים.
ראיתי איך אנשים ידווחו מה קורה עם הרווחה והמצוקה של המטופלים להם.
ולפתע נחתה עלי ההבנה ש"הנה, זה קורה"!
התחושות שחשתי ברגע הזה, היו קוקטייל נדיר ויחיד במינו של טעמים רגשיים שבו אפשר לטעום את טעמו של ההישג, גאווה, אושר עמוק מתובל בקורט חריף של שמחה וסחרחורת קלה מגובה הפסגה.
למחרת התעוררתי עצובה;
אחד אחד, הגיעו לתודעתי רגעי הקושי, העצב, הבדידות והניכור שהיו בדרך.
זו תופעה שלמדתי להכיר במשך השנים, אישה נלחמת לאורך זמן, מטפסת במעלה ההר, היא נופלת, נפצעת, יש ימים של רעב ושל קור חודר, יש ימים שבהם היא לא בטוחה שתזכה להגיע לפסגה בכלל.
ובכל זאת היא הולכת, הולכת כי קרא הקול והיא נענתה לו ואין שחרורים.
יש שמצטרפים אליה בדרכה, הולכים כברת דרך וממשיכים בדרכם, ואז בבוקר בהיר אחד היא מגיעה לפסגה מושלגת ויפיפיה, האוויר בהיר והאופק צלול.
וברגע ההתעלות הזה, שבו כבר עומדים לצידה מאמינים רבים, שבו נראה שהדרך נפתחת רחבה ומזמינה והחזון שהחזיקה בידיה הופך למציאות חיים של רבים - ברגע הזה נגלים לעיניה כל העיקולים, הסלעים שספוגים בדמה ובדמעותיה.
העמקים שבהם הידהדה בדידותה.
שרשרת פנינים שמורכבת מכל גרגירי החול שחדרו וצרבו אותה.
כל כך הרבה פעמים זכיתי לעמוד עם אנשים ונשים שחוו לפתע את הרגע הזה;
רגע שבו הן מבינות שהכל בסדר עכשיו, קולות המלחמה שככו ועת שלום הגיעה.
ואז מגיע העצב, האבל, הצער העמוק שהוא סך כל רגעי הקושי שחוותה בדרכה, כל אחד ואחד מהם וכולם יחד.
חזרתי לקרוא בשירי סוף הדרך של לאה גולדברג;
”הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך?”
חזרתי וגילגלתי בין אצבעותי את פניני הזיכרונות עד שהבהיקו;
את הרגע ההוא שבו גיליתי שאני מתנדבת בעבודה שלעולם לא ישכרו אותי לעשות.
את הרגע שבו יושבת ראש אגודת הידידים אמרה שמה שאני עושה זו בושה.
המדריכה שאמרה שאני כמו טרקטור גדול ללא נהג.
המדריכה שאמרה שזה לא ריפוי בעיסוק ואני חייבת להפסיק.
ה"חברה" שדיווחה, שהוועדה המקצועית אמרה שבושה איך שאני מכריזה על עצמי כמישהי שיודעת ללמד משהו ועוד גובה על זה מלא כסף.
החברה שהציגה את הרעיונות שלי כתוצר של קבוצה והתביישה לתת לי קרדיט כי לא כדאי להשתייך אלי.
המרצה הבכירה שאמרה שלא מעניין אותה שהמכרז אומר שצריך ללמד פיבוט, זה מנמיך ונוגד את אמונתה וזה לא יקרה באקדמיה שלה.
היועץ העסקי שאמר שככה אי אפשר להצליח להשתכר.
רואה החשבון שאמר שזו לא תוכנית עסקית.
רכז הוועדה שאמר שאני לא אישיות טיפולית.
מנהל בית החולים שאמר, בגיליון שלם של נימוקים – שאני הזויה וחושבת את עצמי ומי ואת מי בכלל אני מעניינת.
המנהל שאמר שאף רעיון שלי לא יתקבל, לא משנה מה הוא יהיה.
המדריך שאמר שאני היפו – מאנית.
המנהלת שאמרה שמה שאני עושה זה לא בטעם.
מנהל המחלקה שהפסיק לדבר איתי.
מנהלת התפעול שצעקה ואיימה.
מבקר האיכות שפסל את כל הפרויקט כי אין לנו תקן.
המנהלת שאמרה שלא ברור לה מה זה העיצוב פנים הזה.
עוד ועוד פנינים התגלגלו, הקטנות והגדולות, בכל המנעד האנושי של התנגדות, גינוי, ביוש וביזוי.
זכרתי את כל הפעמים שבהן עמדתי עם נשים וגברים ברגע הזה, שבו הם חווים לפתע גל של אבל על כל רגעי הקושי שבהם עברו בדרך, ואיך אני תמיד אומרת שזה רגע שמראה שהחיים טובים, שכדאי לאפשר לעצמנו להתאבל, להתמסר רגע לצער, לכבד את רגעי הקושי והכאב שעברנו בדרך ואותנו.
נתתי למים הצלולים של האבל והצער לשטוף אותי ולנקות את אבק הדרכים, נתתי לרוח לבוא ולקחת איתה את הקוצים והאבנים הקטנות שנתקעו בנעלי, העברתי בידי את פניני הזיכרון אחת אחת, כל זיכרון הוא רגע צרוב שהפך לפנינה בצבע שונה, במרקם אחר, כל כך הרבה מהן.
כמה אני גאה שלא התקשיתי, שליבי עדיין פתוח ושאני מלאה באמונה וברצון, שפניני הקושי והכאב מעשירות את אדמתי ומוסיפות לה נשימה ונשמה.
שהרגעים האלה שחוויתי הפכו לסיפורי השראה ועידוד לי ולאחרים.
"אני יכולה לעשות את זה עם לב שבור" שרה טיילור סוויפט.
"אני יכולה לעשות את זה בלב שלם", אמרתי לעצמי.
תליתי את שרשרת הפנינים בארון בתודה;
בכל רגע כזה התחזקתי, נבניתי ופגשתי אנשים ונשים נדיבים שאמרו מילים טובות ומעודדות, שעשו מעשים טובים, שעזרו לי להמשיך.
אני מלאה בתודה ובכבוד לדרך ולאנשיה, שמחה שזכיתי.
שבת שלום
תגובות