הקשבה, סקרנות והתבוננות

השבוע עבר במחול אינטנסיבי של עיסוקים ופעילויות, כזה שרק הארץ המקסימה והמטורפת שלנו והחיים הנפלאים שלי, יכולים להפיק.

ביום חמישי בצהריים, אחרי הפגישה החמישית בערך, שמתי לב שהמשאבים שלי אוזלים.

השליפה החלה להידרדר, וקראתי שוב ושוב את עצמי כותבת משפטים שלא שיקפו את מה שבאמת נאמר, היכולת שלי לנהל או לנווט את הנעשה בפגישה באופן אקטיבי - פחתה, וכמו שאורי הרמן, שהדריך אותי בסטאז' בלימודי הפסיכותרפיה היה אומר – "כשאני עייף אני נהייה דינאמי".

זו בדיחה של אנשים שעוסקים בטיפול, ויודעים שלעיתים קרובות, מטפלים בגישה הדינאמית בעיקר מקשיבים, מהמהמים ואומרים מעט מילים, בעוד אנשים שעובדים בגישה "שלנו" – שהיא טיפול קוגניטיבי התנהגותי, מדברים, מכוונים, ברורים ונוכחים באירוע שקוראים לו "טיפול".

בקיצור, בערך בצהרי יום חמישי נהייתי יותר על הצד הדינאמי, שזה אומר במקרה שלי – פחות פעילה ומדברת ויותר מקשיבה ונוכחת. מדובר במצב הוויה מעניין, שאני באה לבקר בו לעיתים, בעיקר כשאני תשושה פיזית או מנטאלית.

בראשית הקריירה שלי, אלה היו מצבים שבהם עלה אצלי חשש שאולי אני נותנת שירות לא מספיק טוב ללקוחותי, כך שהייתי עושה "גילוי נאות" ומספרת שאני במיעוט משאבים, ומבקשת משוב על החוויה שלהם בפגישה.

כך התברר לי, שדווקא פגישות שבהן הייתי במיעוט משאבים, נחוו כמיוחדות וטובות על ידי לקוחותי, הייתי צוחקת שסופסוף הקצב שלי הגיע להיות דומה לקצב שלהם, או שהעוצמה ירדה.

כך או כך, למדתי שאני יכולה לעבוד בהרבה ממצבי מיעוט המשאבים שלי, ושאפילו לפעמים יש בהם ברכה מיוחדת, וכך קרה שבפגישות שהתקיימו בחמישי מהצהריים ועד סוף היום, שרתה רוח של נוכחות שקטה. באחת הפגישות, העלתה גילי, סייעת של ילדה אוטיסטית, מצבים שבהם הילדה, נקרא לה רונה, אומרת לילדה אחרת בכיתה, נקרא לה מיה, דברים, איך לומר – על הצד המקטין והמפחית.

כלומר, רונה אומרת למיה שהיא לא חיננית, לא יודעת דברים, שהחפצים שלה לא מוצלחים, כזה

"אם רק אדע למה רונה אומרת את הדברים האלה למיה" אמרה גילי הסייעת, "אוכל בוודאי לעזור בתיקון המצב, כמו שקרה כשלמדתי שרונה אומרת דברים לא נעימים לדנה כי היא מקנאת בה, ועכשיו אני יודעת מה לעשות כדי להתמודד עם המצב".

אתן יודעות מה עמדתי כלפי "למה", כך ששאלתי את גילי הסייעת אם היא בטוחה שהפעולות שהיא נוקטת למניעת ה"קנאה" באמת מועילות לשיפור המצב, שזה תכל'ס מה שחשוב לנו, והיא ענתה שרק החלה בפעולות ותדווח בהמשך.

מכיוון שהייתי במצב "מיעוט משאבים", הצעתי לה טכניקה שלמדתי מאליזבת קובלר רוס, שבעזרתה אפשר לעזור לילדים ולאנשים שחוששים לספר לנו דברים – לדבר עליהם: "בזמן שאתן יושבות ונחות, או נוסעות לאנשהו, והמבט שלכן ממוקד בדבר אחר ולא אחת בשנייה, תשאלי את רונה בסקרנות חיובית, שזה טון נייטרלי עם קצת חיוך בפנים, אם אפשר לשאול אותה משהו. אם היא תגיד כן, תגידי לה ששמת לב שלפעמים היא אומרת למיה דברים כמו; שמיה לא יודעת מספיק טוב, או שהתסרוקת שלה מכוערת או שהתיק אוכל שלה גרוע, ועניין אותך לדעת אם היא שמה לב לזה"

"אם אני אשאל אותה בסקרנות חיובית" שאלה גילי, "היא לא תחשוב בטעות שאני בעד מה שהיא עושה?"

"לא" אמרתי, "אם תהיי במצב שבו את משהה שיפוט, מורידה רגשות כמו כעס ותסכול מהדיבור שלך ורק מתבוננת בסקרנות במצב ומזמינה לשם את רונה, יש מצב שהיא תבוא ותחבור אלייך במקום שבו שתיכן יכולות להסתכל על הרגעים האלה כמו על סדרת טלוויזיה, ובמקום הזה יש הרבה ברכה, כי אם ילדה מרגישה מספיק בטוחה, היא אולי תספר לך דברים על עצמה שחשוב ומועיל לדעת."

"ומה קשור אליזבת קובלר רוס?" שאלה גילי "מי זאת?"

"אליזבת קובלר רוס היתה רופאה פורצת דרך שהחלה לעסוק בנושא הגסיסה והמוות והיחס של הרפואה המערבית כלפי הנושא הזה, או נכון יותר לומר חוסר היחס: רופאים רואים במוות, לעיתים קרובות, כישלון של הרפואה, ובתקופתה של קובלר רוס, ולצערי גם פעמים רבות כיום, התעלמו מקיומו של המוות בחיינו והשאירו אנשים מאד לבד במקום הזה, שבו הם גוססים ומתים.

את הטכניקה הזו למדתי מהאופן שבו קובלר רוס סיפרה על הדרך שבה היא משוחחת עם ילדים לקראת מותם; ילדים שיודעים שהם עומדים למות אך המבוגרים לא מסוגלים לשוחח איתם על כך. היא הבינה, שכדי שילד ישוחח עם מבוגר, הוא חייב להיות בטוח שהמבוגר יצליח לעמוד בתוכן שהילד יספר לו.

מה הבעיה? שאנחנו המבוגרים נהיים נסערים מאד בקלות מתכנים שילדים אומרים, נבהלים, שופטים אותם או נוזפים בהם או עסוקים בעצמנו ובתפקידים שלנו שלדעתנו כשלנו בהם, ואת יודעת במה אנחנו פחות עסוקים?"

"במה?" שאלה גילי בסקרנות

"בלהיות איתם, להקשיב להם באמת ולהפסיק להיבהל מזה שיש בילדים רגשות כמו שנאה וקינאה ותוקפנות וטינה ופחד. אנחנו אומרים לילדים כל הזמן "לווסת", אבל האמת היא שאנחנו אלה שמתקשים לשאת אפילו רגע אחד שלילד שלנו יש רגש או מחשבה שקשים לנו ואת הרגשות שמתעוררים בנו. הרגע הזה, שבו אנחנו מצליחים לשהות עם הילד ולהתבונן ביחד איתו במצב שבו הוא מביע תוקפנות, כעס או פוגענות כלפי אחר – הוא רגע שקורים בו מלא דברים חשובים ויקרי ערך - ברגע הזה אנחנו מדגימים לילד ולעצמנו שאפשר להיות ביחד במקומות קשים, להתבונן בהם וללמוד אותם."

"ואז מה"?, הקשתה גילי, שהיא אישה חכמה.

"ישבתי והייתי סקרנית וחיובית והתעניינתי במצב, מה אני עושה עם מה שרונה תגיד?"

"אומרת תודה ועושה כלום לעת עתה" אמרתי לגילי.

"ואז בהזדמנות שיש עוד רגע כזה, עושה את זה שוב, ושומעת עוד דבר חשוב ופותחת עוד מרחב שבו את ביחד עם רונה בחלקים האלה שלה, שהיא ואחרים לא יכולים לסבול."

"איך אדע אם הצלחתי?" שאלה גילי, שרגילה כבר לכך שלכל פעולה יש מדדים להצלחה.

"אם היא תדבר איתך" אמרתי בחיוך, "אם השיחה תזרום, סימן שהיא סומכת עלייך, שהצלחת לגלוש מעל גלי השיפוטיות והבהלה לתוך הוויה נעימה וסקרנית, ואם לא תצליחי בפעם הראשונה, תנסי שוב ושוב עד שזה ילך."

"אני טובה בלהיות סקרנית ולהתבונן" אמרה גילי, ולי נותר רק להסכים ולהעריך את הנכונות שלה ללכת באומץ למקום שמעטים מעזים לדרוך בו; לתוך ארץ יצורי הפרא של הרגשות הקשים של ילדה.

"אני בטוחה שהמסע יהיה מרתק," אמרתי לגילי, "וממש מחכה לשמוע חוויות."

שבת שלום, שנזכה להיות עם עצמנו ועם אחרים בארץ יצורי הפרא של הרגשות הקשים של כולנו

אילוסטרציה מתוך הספר: ״ארץ יצורי הפרא״ מאת מוריס סנדק

הקשבה, סקרנות והתבוננות