שיעור שחייה
השבוע קיבלתי שיעור שחייה.
זה היה רגע מקסים, שהתחיל בדלקת במפרק הירך, או אולי עוד לפני זה, בנזיפות של התוכנה של שיקום הלב.
נדמה לי שסיפרתי לכן כבר על הדיון שלי עם אנשי שיקום הלב על החיזוקים והנזיפות שהתוכנה שלהם מציעה לי, ואני משערת גם שלשאר משתתפי השיקום.
"שוב לא הלכת את כמות הצעדים המומלצת עבורך" אומרת התוכנה באכזבה.
"היה לך יום קל והתאמנת מעט" אומר השעון.
"זבבירים", אמרתי לעמי, הפיזיולוג שמתקשר אלי מהשיקום בכל שבועיים, "תוריד את מספר הצעדים שהתוכנה אומרת לי לעשות, אם אני אלך כל כך הרבה בכל יום – תתחיל דלקת בירך."
"תתעלמי ממה שהתוכנה אומרת" אמר עמי, "את יודעת מה טוב לך, תעשי את זה, אם תהיה לך דלקת בירך זה ישבית אותך, אל תגזימי."
ברור שהגזמתי, מה נראה לכם?
אני יודעת מה היה היום המדויק שללכת בו היה רעיון ממש רע, ושלאחריו הירך הכריזה על שביתה, כי לכל דבר; אדם או איבר, יש נקודה שממנה הוא לא מוכן להמשיך ככה, ותמיד מעניין לראות מה היא.
ניערתי את הנוהל של "מה עושים בזמן דלקת במפרק הירך", אבל הפעם לא יכולתי להפסיק פעילות גופנית, בעיקר כי אני מכורה כבר.
זה קטע, שלא מדברים עליו ברצינות הראויה, אבל אצלי מדובר בהתמכרות פיזיולוגית, אם אני לא הולכת או זזה מספיק, אני נהיית חסרת שקט וזה פוגע ביכולת שלי לראות סדרות, לקרוא, לעשות דברים חשובים, שזה חמור.
אז מה עושים במקום ללכת?
זה צריך להיות נגיש ומתאים לירך כאובה – חשבתי על שחיה.
מה המגבלות? הבריכה היא רעיון שמגעיל אותי בדרך כלל, לשחות עם כל האנשים וההפרשות שלהם, וגם שחיה נתפסה אצלי כמשעממת ועם מלא התארגנות; להתלבש, להתפשט, להתקלח, לטפל בדברים רטובים, כזה.
אבל הירך כאבה, אז אמרתי יאללה, אנסה, מקסימום אחזור להשמיץ את הבריכה.
הלכתי לשחות, התברר שלשחות חזה זה לא נעים לירך, אז עברתי לחתירה, שאף פעם באמת לא היתה סגנון שחבבתי, משהו מאד אגרסיבי ואינטנסיבי.
שחיתי והרגשתי לא נעים, שעון הדופק צעק שאני בדופק גבוה מדי בשביל השיקום לב, ובעיקר הרגשתי כאילו אני טובעת.
כשסיפרתי לאלעד, הוא אמר שכדאי לי לקחת שיעור עם שלומית, שהיא מלמדת לשחות חתירה אחרת ושזה עובד אחלה. למחרת הלכתי לזוהר הפיזיותרפיסט, שאמר שכדאי שאשחה וחזר על המלצתו של אלעד על שיעור עם שלומית.
שלומית היא שלומית דקל ברק, הבת של דני דקל שלימד אותי ועוד דורות של ילדי קיבוץ עין השופט לשחות. בתוכי, קצת פקפקתי באפשרות של ללמוד מחדש דבר כמו שחיה
שחייה נראתה לי כמו פעולה אוטומטית שאדם לומד ואחר כך עושה הרבה פעמים באמצעות זיכרון שרירי, "מה הסיכוי שזה באמת עובד?" חשבתי לעצמי.
קבעתי עם שלומית בחמש, בדרך חשבתי כמה שנים לא נכנסתי לבריכה, לא היתה לי מסקנה, לדעתי הרבה ממש.
קניתי משקפי שחיה בכלבו, היה כתוב עליהם "לנוער" וזה הצחיק אותי.
שלומית היא מורה בחסד, מלאה באהבה למים ולשחיה, היא הסבירה, תרגלנו "על יבש" ואז נכנסנו לבריכה.
במקום שבו היתה עוצמה ומלחמה בתנועה, שלומית מלמדת לפעול לאט, להרפות את הגוף ולמתוח את הידיים עד הקצה.
זה מרגיש מדיטטיבי, אחת שתיים שלוש, גלגול לנשימה, צוואר ארוך ומבט לקרקעית, ידיים נשארות בצידי הגוף ונמתחות לעומק, רגליים נעות בעדינות, אחת שתיים שלוש; גלגול לנשימה
הפלא ופלא, שעון הדופק לא צעק, המים עטפו אותי ברכות ושלומית תיקנה את התנועות, שחתה לצידי ועזרה לי למצוא את המקום הנכון לידיים, לצוואר ולראש.
למחרת, שחיתי את החתירה החדשה, עדיין בפליאה על איך זה עובד, עדיין בהתבוננות בכל רכיב של התנועה עם תזכורות משלומית, שהייתה בבריכה בשיעור אחר אבל עדיין שמה עלי עין.
*******
במפגש עם לקוחות, ראינו יחד איך המשפחה כולה פיתחה הרגלי תקשורת תואמי גיל ארבע התפתחותי בערך, שבמסגרתם מציקים, מתנצחים ומכריעים את הקרב בזירה באמצעות הגוף.
התבוננו באופן שבו ההרגלים האלה מפריעים ומצערים את כל בני הבית.
"את חושבת שאפשר לעשות משהו אחר, כשכולנו התרגלנו לעשות את זה לאורך שנים?" שאלה מיכל, האם, בעצב.
התבוננו ביחד בהרגל המשפחתי, שהמשכו מרוקן את משאבי כולם ומייצר חולי וכאב, וסיפרתי להם על הדלקת בירך ועל שיעור השחייה.
"כשיש תקלה ונוצרת מצוקה, זה זמן לעצור ולחשב מסלול מחדש" אמרתי.
"טוב לזכור שאפשר ללמוד מחדש פעולות וכישורים, גם כאלה שלמדנו בילדות ואנחנו עושים באופן אוטומטי."
חשבנו על עוד פעולות שאנחנו עושים באופן אוטומטי כמו נהיגה או נסיעה על אופניים, ולקוחותי הסכימו שאם נוצרת ההזדמנות, אפשר וכדאי לשפר, אבל הלב שלהם עדיין לא האמין.
"אבל אין לנו כוחות" אמר דובי, בעלה של מיכל, "אני אדם ממש סבלני בדרך כלל ולזה אין לי סבלנות בכלל."
"אתם תקועים בוואדי הזה בעמק הבכא, הרבה זמן" סיפרתי להם, "מדריכים, מטפלים ואנשים שונים באו לאורך השנים, וניסו ללמד אותכם לצאת ממנו, והדרכים שהם הראו לכם לא צלחו ואתם האשמתם את עצמכם.
הנסיונות החוזרים שלא הצליחו, הקושי והכאב היומיומיים של להיות תקועים בתבנית שמייצרת כאב וחולי, שלא מתאימה לכם – התישו את כוחותיכם. עכשיו אנחנו בשלב השיקום, אנחנו יוצרים חוזה חדש עם שותפות וביטחון.
אנחנו בודקים את הפצעים והחבלות ומטפלים בהם, מכינים מזון ושתיה ונחשפים לאור השמש.
ורק כשתרגישו שבא לכם, שכוחותיכם יעמדו לכם ושאתם סומכים עלי כמורת דרך, נתחיל לטפס החוצה מהוואדי ולראות את העולם שבחוץ. אתם יודעים איך אדע שאתם מוכנים?" שאלתי אותם.
"איך?"
"כשתגידו שבא לכם, זה סימן שהמשאבים שלכם התמלאו בצידה ושאתם מוכנים להתחיל לצאת החוצה."
שבת שלום,
שנזכה להזדמנויות ללמוד ולשפר את כישורינו, ולמורים שמתאימים לנו, שיעזרו לנו בדרך.
תגובות