חמישה ביתנים של בושה

השבוע חל יום הולדתי ה57 ולכבודו זכיתי לפגוש חוויות חיים שבמשך שנים נשארו בזיכרוני כקשות במיוחד למפגש.

יש רגעים במסע החיים, שבהם, מבלי לשים לב או להתכוון, אני מגיעה למקום חדש, וממנו יכולה להסתכל מזווית אחרת אל מסע החיים של עצמי, ולראות נופים ישנים באור חדש.

תחשבו שלרגשות, כמו לחושים אחרים – יש טעמים, ריחות ותחושות, ויש לנו העדפות לגביהם; יש כאלה שאנחנו חובבים לצרוך, שהם הלחם והחמאה שלנו, יש כאלה שמרגישים לנו נוח, ממש בבית, ויש כאלה שהם קוקטייל שאנחנו שותים בהיחבא, בעונג של חטא.

יש רגשות שאת טעמם אנחנו לא סובלים וכאלה שאפילו שמץ של ריח שלהם מגעיל אותנו.

רגשות מקושרים לתחושות גוף, לאירועי חיים וזיכרונות, חוויות רבות מאורגנות לפי רגשות ופעמים רבות אנו בוחרים חוויות לפי סוגי הרגשות המאפיינים אותן.

בקורס וויפסנה שעשינו בהודו לפני יותר משלושים שנה, למדנו שמקור הסבל האנושי הוא בחלוקה הבסיסית שלנו את חוויותינו ל"נעים", שבו אנו חושקים, ו"לא נעים" שאותו אנו דוחים מעלינו.

ההתבוננות, כך למדנו, בתחושות הגוף שלנו, מבלי לדחות אותן או לחשוק בהן, מביאה לחיים טובים יותר, מורידה את הסבל ומאפשרת נוכחות שלמה בחיינו.

כל מה שאמר גואנקה, האיש היקר שהביא את הוויפסנה באופן שהיה נגיש גם לאנשי המערב, כמונו, מתברר כנכון; עם השנים והתרגול המתמשך, ההתבוננות והחקירה של תחושות גוף, רגשות ומחשבות – הופכת לחלק מעניין ונעים במסע החיים שלי.

השבוע הלכנו לשלוש תערוכות לכבוד יום הולדתי, ובתערוכה נוספת ביקרתי לבד.

הלכנו לתערוכת הפרחים "בין עולמות", לתערוכת "חלום צלול" ביפו, חווינו את הצורפות התימנית בבית המלאכה של בן ציון דוד ביפו, כולן היו יפות ומעניינות.

ואז, במסגרת התנסות ייחודית שזכיתי לה, אני המשכתי לתערוכת רגעי בושה ופחד מרחבי חיי, ובמיוחד מילדותי, אך גם מהתקופה האחרונה.

מי רוצה לבקר בתערוכת הבושה והפחד? אתם בוודאי שואלות את עצמכן בשלב הזה,

אני רוצה לספר לכן שזו באמת תערוכה למיטיבות לכת, כי קוקטייל של בושה ופחד הוא מהסוג שאף אדם לא מזמין לעצמו, אך בכל זאת אנחנו שותים ושותות אותו במהלך חיינו ואחר כך משקיעות מאמצים רבים כדי שלא לשתות אותו שוב.

מה הבעיה עם להשקיע מאמצים כדי לא להרגיש רגש מסוים נגיד כמו בושה?

קצת כמו עם הבעיה להחזיק פחד ממוקד ממרחב – כמו מקומות קטנים וסגורים או בעל חיים כמו ג'וק או עכביש או תרנגולת - אם אנחנו במיוחד מפחדים מדבר, וממוקדים ב*לא* לפגוש אותו, אנחנו שמים אותו במוקד התודעה שלנו, ורוב הסיכויים שנפגוש אותו, שנשים לב אליו ושזו תהיה חוויה לא נעימה עבורנו.

לאורך השנים נדמה לי שהתפקיד שלי כמטפלת או מדריכה, דומה מאד לתפקידו של מורה דרך;

אדם שצעד בנתיבים ומקומות והצליח להתמצא בהם ולחזור מהם עשיר ומחוזק, יכול ללכת עם אנשים אחרים בנתיבי דרכם, לדאוג שינוחו, שילכו בביטחון, שיעצרו במקומות עם הנוף הכי יפה ויאכלו את האוכל המקומי הטעים והמזין ביותר, להראות להם את חנויות המזכרות ואת מלכודות התיירים, ולעזור להם להגיע למחוזות חפצם ולשוב בשלום הביתה.

חלק מהנתיבים הם כמו קורסי הסמכה בצלילה; מאפשרים לי להגיע לעומקים גדלים והולכים, ולגלות אוצרות מיוחדים, שאותם אני יכולה לחלוק עם אנשים אחרים.

אני רוצה לחלוק איתכן רק כמה מהחוויות וההתרשמויות שלי מביקורי ב"תערוכת הבושה": מסתבר שבתערוכה הזו יש הרבה ביתנים, שכל אחד מהם מייצג מגוון של מצבי חיים שבהם עולה רגש הבושה, אחלוק חמישה ביתנים, לציון חמישה עשורי חיים.

במיוחד אני רוצה לספר לכן שיש מילים שאפשר להגיד לעצמנו ומעשים שאפשר לעשות, כדי לרפא ולעזור עם הכאב והפחד שמלווים את הבושה;

ביתן ראשון: בושה שקשורה בנוזלי גוף, כמו זיעה, קיא ואפילו דמעות; שנים לא יכולתי להסתכל על סרט החתונה שלי, כי היו שם מקבץ רגעים שגרמו לי בושה וצער, במיוחד, ולא רק, העובדה שעל שמלתי הוורודה והמהממת ניכרו כתמי זיעה. גם הקאה או בכי מול אנשים היו אירועים שסומנו בבושה ופחד.

הזכות להיות עם אישה אהובה שהקיאה באלגנטיות שיא והתמסרה לטיפולנו ותמיכתנו, היתה רגע מכונן, שלימד אותי באמצעות הדגמה – איך הרגעים הללו יכולים להראות ללא נוכחותה של הבושה, רגעים מקרבים, מלאי חסד.

ביתן שני: בושה שקשורה בבגדים ונראות; במשך שנות ילדותי האירוע הזה היה מוטיב חוזר שאנשים קרובים סיפרו לי, שאני לבושה או נראית באופן שלא מתאים ומבייש אותם. רק מה? כילדה צעירה לא ראיתי דרך לתקן את המצב, כך שנשאתי את הבושה והפחד לבדי וחשבתי שהפתרון הוא בגדים אחרים, שלא היו לי משאבים להשיג.

משהו מהפחד מהבושה הזו נשאר איתי לאורך שנים וליווה במתח את חוויית הלבוש, במיוחד במקומות חדשים, בנסיעות וטיולים.

מילים שאפשר לומר כדי לעזור;

"אבחר את הבגדים שהכי בא לי עליהם ואם הם לא יתאימו מכל סיבה שהיא, ארכוש לי בגדים אחרים שיתאימו לי באותו הרגע."

ביתן שלישי: בושה שקשורה בהתאמה, חיבור וקבלה; "אני לא מכירה שם אף אחד ולא אצליח להתחבר", "לא רוצים אותי כי אני יותר מדי, פחות מדי, לא מתאימה ולא יהיה מי שיקבל אותי ואת מעשי".

 אחת מצורות האלימות שחוויתי היתה שאנשים היו אומרים לי באופן "חברי" את הדברים האלה; "פה לא יקשיבו אף פעם למה שאת אומרת", "הייתי חייבת להסתיר שזה הגיע ממך כי אחרת לא יקבלו את זה", "אני לא הייתי יכול לצאת עם אישה כמוך, אין לי מספיק ביטחון עצמי", "אני חייבת לספר לך איזה דברים רעים אמרו עלייך בפגישה"... החששות הללו הם כל כך אנושיים וחלק מחוויה של אנשים רבים, ואפשר לתת להם מענה באמצעים שונים; "אני לא מכירה פה אף אחד ואת נראית כמו אישה שטוב להכיר, זה בסדר אם אשב לידך?", "אני אוהבת להתבונן בחוויות, גם אם לא אכיר איש, עדיין יהיה לי מעניין" או "בא לך לשחק איתי קלפים?"

ביתן רביעי: בושה שקשורה בנכסים; ג'פרי יאנג מדבר על סכמות, תמציות של נושאים כלליים שגורמים לאנשים צער וכאב.

הסכמה הקשורה לנכסים היא "אין לי מספיק" – והיא לגמרי היתה מקור בושה עבורי; המחשבה שאין לי מספיק כסף, בריאות, סבלנות, חברים, אהבה ושמחה – גרמה לי למתח ולצער, לדוגמה המחשבה שאמורים להיות לי המון "חברים", שימי הולדת אמורים להיות נחגגים בקהל רב, שאני נמדדת בכמה מתנות וברכות קיבלתי או כמה שמחה הצלחתי להיות.

פעם אמר לי חבר שלהיות בריא משמעו לרצות מה שאני יכולה לעשות ולהיות יכולה לעשות מה שאני רוצה, ושמעשי יביאו ברכה לעצמי ולסביבתי, ביום ההולדת הזה חברה סיפרה לי שזו, עבורה, המשמעות של המילה נחת.

הרפואה לסכמה הזו, היא לספר לעצמי מה יש לי, במה אני עשירה ולהכיר תודה לעצמי על השפע המהמם הזה.

ביתן חמישי: בושה שקשורה במסוגלות; לא להראות לעצמי ולאחרים שאני לא יכולה להרים דברים, לטפס על דברים, ללכת רחוק, להבין איפה דבר נמצא בעולם הווירטואלי או לנווט למקום בעולם האמיתי. לזכור שמות של אנשים ושל מקומות, לזכור זמנים ותקופות בסדר כרונולוגי, להצליח לשבת בשקט ולהקשיב לתוכן שאני חווה כלא מתאים לי, לספר לרופאים שלמרות מיטב מאמצי אני לא "בריאה בדרך כלל", ולשמוע את התפעלותם של הרוקחים מכמות התרופות שלי, שממלאה שקיות מהזן הגדול, לנסות בכל מאודי ולא להצליח "לעשות פעילות גופנית" ו"לרדת במשקל", לראות קשישות ואימהות לתינוקות זעירים מדלגות כאיילות שלוחות במעלה איזו עלייה לתצפית, בעוד שלי לוקח שעה איטית, מייסרת ומלאת בושה על כך שאני הכי גרועה בזה.

התרופה עבורי היא להפוך את הכיוון ולהגיד מה אני כן; אני מופת של רפואה מודרנית בעצם קיומי ותפקודי, אני מברכת כל תרופה ואמצעי שמאפשרים לי לתפקד ולהשתתף.

אני מברכת את וויז וגוגל על התמיכה שהם נותנים לי להגיע למקומות.

בתחום ה"לא זוכרת שמות" יש לי לגמרי במה להשתפר בלומר לאנשים "תזכיר לי את שמך?" או "תזכירי לי מאיפה אנחנו מכירות?"

להגיד לרופאים ששואלים אם אני "בריאה בדרך כלל", שאני מתפקדת מעולה עם ולמרות מגבלותי, עם הרבה שיתוף פעולה ותמיכה מעולם הרפואה.

גיליתי שהפחד מבושה הוא כוח מניע עצום, שגרם לי להרבה מתח וצער לאורך השנים.

כשעברתי בין ביתני התערוכה, פגשתי בהם אנשים נוספים, שגם הם מתביישים ופוחדים ומתביישים מהפחד ופוחדים מהבושה.

ובכל ביתן, בכל ביקור, גיליתי את התרופות המחזקות שבאמצעותן אני יכולה לעזור לעצמי ולאחרים בדרך, שבאמצעותן אפילו הבושה והפחד יכולים להיות ידידים ולא אויבים.

שבת שלום

• 

  פנים באבן מתוך ״חלום צלול״

• 

  ארץ הפלאות ב״תערוכת הפרחים״

• 

  גלגל ענק ב״תערוכת הפרחים״

• 

  קריסטלים מאירים בתערוכת ״חלום צלול״

• 

  ״פטריה מפרחים ב״תערוכת הפרחים

בתמונות: חתיכות מהתערוכות שכן אפשר לצלם