על קואלות ורווחה

השבוע פגשנו קבוצה של מדריכות של אנשי מקצוע מסוגים שונים; בתחום הרגשי, פרא רפואיים ומנתחי התנהגות.

סיפרנו להן על מדד הרווחה, ועל כך שהחל בשבוע הבא, כל עובד בחברת אדם לחיים שווים ילמד על מצוקה ורווחה, ייבחן על הידע, ואחר כך יתבקש למלא שאלוני רווחה לגבי עצמו - ולאחר מכן נתחיל במדידה של מצוקה ורווחה של מקבלי השירות שלנו;

ילדים, נוער ומבוגרים – שרבים מאד מהם לא מדברים ולא יוכלו להעיד על רווחתם.

לראשונה, רווחה תהפוך להיות מדד ויעד שאליו שואפים המטפלים להגיע, כי רווחה היא תנאי להתקדמות, ללמידת כישורים ולכל מטרה משמעותית אחרת.

למדנו את המושגים מצוקה ורווחה, ואז שלחנו את המשתתפות להתבונן בסיפורים של השנה החולפת דרך עדשות הרעיון הזה, של מצוקה ורווחה, ולבדוק: איך נראים הדברים כעת ומה היו רוצות לעשות אחרת?

לשמחתנו, הן חזרו עם סיפורים, שאחד מהם עסק בדורון - ילד אוטיסט בגן, שיום אחד, בעת התנהגות מצוקה סוערת, פצע ילד אחר באופן חמור, ואז התחיל לפרק, לשבור ולהתפשט מבגדיו. כל הצוות בגן, אנשי חינוך וטיפול כאחד, היו נסערים מאד וניסו לעצור את ההתנהגות שלו , ללא הצלחה.

עד שבאה רחלי הסייעת ואמרה לו: "אתה רוצה את הספר של הקואלה?"

דורון ענה "כן."

ורחלי הסייעת אמרה "אז בוא נתלבש ונלך לפינת ספר."

וכך היה.

המדריכות הציעו שבזמני מצוקה חריפים כדאי לעצור ולשאול: מי במצוקה, מה סוג המצוקה שלו ואיזו רווחה אפשר להציע לו, שזה בדיוק מה שקיווינו שהן יציעו וזה משמח.

השבוע ישבו בני משפחתי שבעה, עם מותה של דודה דובה, אחותו של אבי, בשיבה טובה.

היה יפה ומחמם לב לראות איך חברי הקיבוץ, בני משפחה וחברים באים ומייצרים רווחה.

מצבי אבל, הם הדוגמה החביבה עלי לכך שכולנו יודעים איך לתת רווחה, ואיך גם ובמיוחד במצבים שבהם אנחנו יודעים למה אדם במצוקה, אך גם במצבים שבהם אנחנו לא יודעים, יש ידע אנושי בסיסי שמאפשר לנו להציע רווחה במקום שיש מצוקה.

כמו תמיד, אספר על מחוות ומעשים של אנשים ללא שמותיהם, כדי שלא חלילה לבייש או להשמיט ולקפח אדם שעשה דבר ויצטער ששמו לא הוזכר.

חבר שחפר במו ידיו, כדי לאפשר לדודה להקבר ביחד עם אמא שלה וחבר שיחד איתו טיפל בכל הדרוש בבית הקברות.

חבר שהגיע להנגיש ולתכנן והנחה את ההלוויה, צוות שלם של אנשים שעזר בהלוויה, ובקבורה, צוות נוסף שכיבד את המשפחה באירוח ובאוכל במועדון בסוף ההלוויה, ושאפשר לאחי לקרוא "נמשיך במועדון לחבר" שזה ציטוט שמצחיק אותנו תמיד, מתוך הסרט האלמותי "מבצע סבתא".

חברי הקיבוץ שבאו לנחם, נתנו עזרה ותמיכה בכל שרצינו כמו חברה שהזמינה אותי לגינתה לקטוף ורדי גינה מקסימים לארון, וחברה שדאגה לנו למקומות לינה עבור ילדיה של דודה, וגם בדברים שלא ידענו שרצינו;

אתמול בערב, לאף אחד לא היה כוח להכין ארוחת ערב למשפחה, אחרי שהאורחים הלכו,

הוכרז שמי שרעב ילך להמבורגריה הקרובה, הנמצאת במרחק קצר מבית הורי.

ואז הגיעו שתי נשים צעירות, ללא תיאום ביניהן, האחת הביאה פלטת ירקות וגבינות והשניה שקית עם ג'בטות שאפתה בעצמה.

כולם אכלו, שוב ושוב נאמרו שמותיהן של הנשים, עם ביטויים כמו "מחמם את הלב" ו"כל כך יפה", שאלה ביטויים שאומרים שמנחת הרווחה הוצעה והתקבלה.

שהתרופה שיצרו והביאו הגיעה לאיבר היעד שלה ועשתה את מלאכתה;

אמצעים תומכי רווחה הם "תרופות סבתא" שגילם כגיל האנושות - מחוות, מעשים, חפצים, מזונות ומשקאות, שמוכנים, נקנים וניתנים עטופים בכוונה טובה וברגש חם - ובכוחם לעטוף את המקבל באותו רגש, להזכיר לו שהוא עטוף ומחובק בקהילה.

לקרוא לנו לרגע משדות הצער והאבל, לתחנת הרענון האנושית, העתיקה והחדשה של רפואת קהילת האדם, שמראה, הלכה למעשה, את משמעותן המעשית של חמלה, עזרה וחיים טובים

נפלא להיות בצד הנותן ונפלא לזכות להיות בצד המקבל.

ומשהו משעשע לסיום;

כשחיפשתי מה זה "הספר של הקואלה", כדי לשים את עטיפתו כתמונת ליווי לסיפור, פגשתי ספרי ילדים עם קואלות חמודות, ואז פגשתי את הספר "קואלה רוצחת" של עיתונאי וסופר אוסטרלי, שתיין ומלא הומור שכותב כך, מתוך אתר "תולעת ספרים":

"אני לא אוהב קואלות. הם יצורים מרושעים, זעפנים, טיפשים ואין בהם אפילו קמצוץ של חברותיות. מנהגי החברה שלהם דוחים – הזכרים תמיד מכים את חבריהם וגונבים את הנקבות שלהם. יש להם מנגנוני הגנה מחליאים. כינים רוחשות בפרוותם. הם נוחרים. הדמיון בינם לבין צעצועים מתרפקים הוא הונאה נבזית. אין ולו דבר אחד לספר בשבחם."

"כך פותח קנת קוק את הסיפור קואלה רוצחת, אחד הסיפורים המשובחים בקובץ הסיפורים הפראי הזה, המובא בראשונה בתרגום עברי. קנת קוק, סופר, עיתונאי ושתיין, מוציא אותנו למסע מחוספס ומלא הומור ברחבי ה־"Bush" האוסטרלי, כינוי לאותם מרחבי הטבע הפראיים והמבודדים המתאפיינים בשיחים ובעצים נמוכים, שהאוסטרלים רואים בהם סמל לפשטות ולחוסנו של האדם מול הטבע. 

סיפוריו של קנת קוק לוכדים את המתח ואת הכאוס ברגעים של כמעט היתקלות עם חיות לא צפויות: גמל נכלולי, חזיר בר המתנהל כמו רוצח מיומן, קואלה שמסרבת להתפנות מעץ, ותנין אלפא בעל עור עבה כל כך, עד שהוא אינו מפחד אפילו מאקדח.

בשנינות משולחת רסן, בדיוק כמו האינסטינקטים ההישרדותיים שלו, קנת קוק כותב באירוניה אלגנטית, ומתעד את היופי והסכנה המסתתרים בכל פיתול בדרך. קואלה רוצחת מזמין את הקוראים לגלוש לצידו השני של העולם, לנוע בחוסר נחת מרוב מתח במושב ואז גם להתגלגל מצחוק. "

זה משעשע, כי שלושה מתוך ארבעת ילדיה של דודה דובה, חיים באוסטרליה, ומחזיקים בסוג ההומור המשפחתי הזה, שכולל את היכולת לגעת בחלקים של החיים שגורמים לאחרים להתנועע באי נוחות והתגלגלות מצחוק,

מבחינתי מדובר במתנה לקידום רווחתי, קניתי ואקרא.

שבת שלום

הספר קואלה רוצחת/ קנת קוק