דרך שונה להסתכל על דברים

חזרנו מחופשתנו בוייטנאם ישר לביקורים בבתי החולים "שלנו"; הלא הם הדסה ואיכילוב, לבדיקות שקבענו מראש.

כשאישה מטפחת חיית מחמד כמו סרטן, בדיקות הן אירוע שבשגרה, במקרה שלי MRI בכל ארבעה חודשים הוא שגרה. להיות נוסעת מתמידה מביא איתו יתרונות מסוימים, ממש כמו בסרטים שבהם אותו יום חוזר שוב ושוב, הגיבורה כבר יודעת בדיוק איפה להיות ומה לעשות כדי להשיג, בסבירות גבוהה, את התוצאה המקווה.

הגענו להדסה שעה לפני מועד הבדיקה, מילאתי את כל הטפסים, עניתי לכל השאלות, התפשטתי ולבשתי חלוק, הנחתי את בגדי וחפצי בלוקר, נשקלתי, פתחו לי ווריד במקצועיות מרשימה, ואז התיישבתי בחדר ההמתנה עם הטלפון והמשקפיים.

לידי ישבו עוד אנשים, שהתפזרו לאיטם; חלקם התבררו כמלווים והתבקשו על ידי הצוות לצאת מהחדר, וחלקם נכנסו לבדיקותיהם, עד שנותרה אישה אחת, שהיה ניכר שאינה מרגישה בנוח.

קראתי ספר בטלפון וממש לא בא לי להפסיק, אבל בשלב מסוים אי הנוחות שלה התגברה, היא נעה והסתכלה שוב ושוב לכיווני, אז נעניתי.

"מה שלומך?" שאלתי אותה, "נראה לי שאת במצוקה."

"איך יש לך טלפון?" היא שאלה, "אמרו לשים את כל החפצים בלוקר, מה תעשי איתו כשתיכנסי לבדיקה?"

"אני נוסעת מתמידה, אז אני יודעת שאפשר להשאיר את הטלפון והמשקפיים והמפתח על השולחן של הבודקת בכניסה לבדיקה, אני שומרת אותו כי לפעמים אחרי שלובשים חלוק ופותחים ווריד יש זמן המתנה ממושך בחדר ההמתנה הפנימי" אמרתי בחיוך.

"אה," ענתה האישה, "זאת הפעם הראשונה שלי."

"ומה המצוקה?" שאלתי.

"אני שונאת בתי חולים" היא ענתה.

"באמת?" שאלתי אותה, "בתי חולים הם מקומות נפלאים בעיני."

"נפלאים?" אמרה האישה בתדהמה, "איך את אומרת דבר כזה?"

"בדיוק היינו בחופשה בוייטנאם ושם אפשר לראות אנשים מקופלים לחצי, חולים ונכים שלא זוכים לטיפול רפואי כי אין להם כסף לשלם עליו. אני קוראת בקבוצה הבינלאומית של הסרטן שלי על אנשים בארצות הברית שאין להם גישה לטיפול רפואי כי הם לא עובדים, או שהביטוח לא מאשר להם דברים. והנה אני פה - יושבת בבית החולים שבחרתי כי פה מתמחים בסוג הסרטן שלי, בבדיקה שבחרתי, כי היא הכי קלה והכי פחות מזיקה מבחינת קרינה ופולשנות, בתור שקבעתי לבדיוק הזמן שהתאים לי בחזרתי מהחופשה, אחרי שהלבישו אותי בחלוק ובדקו ששלומי ובטחוני בבדיקה נשמרים, וכל זה כדי שאוכל להמשיך להישאר בחיים במצב טוב בגוף הזה. בית חולים שלם מלא בציוד ואנשים שכל מטרתם הוא לטפל בנו, לעזור לנו, וכל זה נגיש לכל אדם. מדובר בפלא!"

המצוקה של האישה התחלפה בהבעת פנים נדהמת והיא אמרה: "זאת דרך ממש שונה להסתכל על דברים, לא שמעתי עוד דרך כזאת."

"כמה טוב שיצא לנו להיפגש," אמרתי בחיוך. "איך את מרגישה עכשיו?"

"עדיין יש דברים שמפריעים לי" אמרה האישה.

"מה למשל?" שאלתי. 

"כשנכנסתי הנה ראיתי אנשים בלי איברים! זה גורם לי להרגיש ממש רע בשבילם." ענתה האישה.

"גם לי חסרים איברים, את פשוט לא רואה אותם!" אמרתי בחיוך, "האם את מרגישה רע בשבילי?"

"לא", ענתה האישה, "כי את ממש שלמה."

"אולי הרעיון הזה קצת מפחיד אותך?" שאלתי אותה, "שיהיו חסרים לך איברים? שהבדיקה הזו תראה שאת צריכה לעבור הליכים רפואיים?"

היא שתקה והורידה את ראשה.

"להיות שלמה זו בחירה" אמרתי לה, "אנחנו יותר מסך האיברים שלנו, ובבית החולים עוזרים לאנשים למצוא דרך לחיות בכל מני דרכים - התפקיד שלנו הוא להיות ראויים להשקעה הזו, לחיות חיים טובים ושלמים, גם עם פחות איברים בגוף, לחיות חיים טובים ושלמים עם ולמרות אובדנים ופגיעות בגוף בנפש."

הטכנאי בא לקרוא לאישה לבדיקה, על המעטפה בידו ראיתי את המילה "שד" מוקפת בעיגול.

רגע לפני שנכנסה לבדיקה, היא הסתובבה אלי ואמרה: "תודה, ממש תודה"

דקה לאחר מכן קראו בשמי.

"איזה מוסיקה את רוצה בבדיקה של היום?" שאלה הטכנאית.

"עברית" עניתי בחיוך, "איזה כיף ששאלת!"

"את רוצה שאכסה אותך בכיסוי אחד או שניים?" שאלה הטכנאית "קר ממש היום"

"שניים, תודה" עניתי, "ממש תודה"

שבת שלום

בתמונה: רכב הובלה או אופנוע? או: כמה עציצי בוגונוויליה אפשר להסיע באופנוע אחד