שלפי שיבולים

השבוע שלי היה טבול כולו בחומרים של החיים, אלה שנחשבים קשים במיוחד לעיכול; גסיסה ומוות, אלימות ואובדן - שהסיפור של היום הוא קצת בטעמם, לשיקולכן.

מוקדם מאד בקריירה שלי בחרתי כמקום מושבי והתמחותי את שבילי החיים, על פני הקליניקה, ובשבילי החיים כל החומרים משמשים ביומיום בעירבוביה;

לאה גולדברג מבטיחה לנו בשירה האהוב "האומנם", שפעם מטר ישיגנו ופעם כף רגלנו תילטף בעלי האספסת או תידקר בשלפי השיבולים ותמתק דקירתם;

למה תמתק דקירתם? דקירה זו דקירה, לא? 

סאמר, מנהל דיור שבו מתגורר גור, ילד שזכיתי ללוות בחודשים האחרונים, התקשר לבקש עזרה דחופה;

"אמרת בפגישה שלנו שאין לגור התפרצויות ופתאום הן חזרו" אמר סאמר בדאגה.

"הוא מאד מוטרד מהשאלה מתי הוא חוזר הביתה" אמרה אורי, רכזת הרווחה החדשה של הדיור, "הוא מיועד לחזור לביתו? אני חדשה ועוד לא מכירה את הסיפור שלו" הוסיפה אורי.

"הוא עדיין לא יכול לחזור לגור בביתו" ענה סאמר, "יש לו הרבה בעיות ובבית לא הצליחו לעזור לו."

"הוא התפרץ גם בשיחה עם אימו כמה פעמים" סיפר סאמר, "הוא שואל אותה מתי הוא יחזור לגור בבית והיא אומרת לו שתוסיף עוד ביקור או עוד שיחת טלפון ואז הוא בוכה וצועק וזורק את הטלפון."

חשבתי על שדה הקוצים של גור, שאף מבוגר עוד לא מוכן ללכת בו; 

גור שואל למה הוא לא יכול לחזור לגור בבית הוריו, הוא ילד צעיר, כל האחים שלו גרים בבית, הוא עושה מאמצים גדולים "להתנהג יפה" בביקוריו בבית הוריו, בשיחות הטלפון עימם ובביקוריהם אצלו, ובמחשבתו – ככל שמתרבים הביקורים שבהם הוא בטוב, מתקרב זמן חזרתו הביתה - והנה, לא רק שהוא לא חוזר לביתו, אף אחד לא מוכן לשוחח איתו על האפשרות הזו, והוא נשאר לבד עם הצער והדאגה והמחשבות האפלות שבוודאי סובבות סביב האשמה והבושה על כך שהוא ילד לא טוב, לא רצוי ולא אהוב, שאחרת – היו בוודאי לוקחים אותו בחזרה הביתה.

"מי הולך לספר לו את הסיפור? " שאלתי את סאמר, "יש לו מטפל.ת רגשי.ת?" 

כבר בזמן ששאלתי את השאלה ידעתי שהיא טיפשית, אין לו, וגם אם היתה לו, אני לא מניחה שהיא היתה האדם לספר לגור את הסיפור.

כי את הסיפור שנאמין לו, שנאמץ אותו כסיפור שלנו - אנחנו צריכים לשמוע מהפה של האנשים שחשובים לנו, בתוך החיים שלנו, ועדיף שהסיפור הזה יהיה מבוסס מאד על האמת ויסופר באופן שמוציא אותנו טוב.

"ביחד" אמרתי לאורי וסאמר, "ניפגש ונספר את הסיפור ביחד עם ההורים, ואז כולכם תוכלו להחזיק את הסיפור, לכתוב אותו ולהצליח לספר אותו לגור;

"איך את הולכת להגיד את זה בקול רם"? שאלה אורי, שעוד לא מכירה אותי ואת הרעיון של "לספר את הסיפור" .

"ממש כך," אמרתי בחיוך והתחלתי לספר:

"גור גדל בבית עם הוריו ואחיו, ואיך הוא לא הבין את העולם, וחשב שאנשים רוצים לפגוע בו, ואז תקף אותם, הרביץ ושבר ובכה.

ההורים ניסו לעזור לו בכל מיני דרכים, והגננות, ומטפלים שונים, לקחו מטפלת מיוחדת שגרה איתם בבית, אבל זה לא היה מתאים בשביל גור והוא המשיך להיות במצוקה, להתפרץ לבכות ולשבור.

ההורים ביקשו עזרה מהרבה אנשים טובים: רופאים ומטפלים ולקחו אותו לבית החולים, למחלקה מיוחדת שבה הוא גר במשך שנה. בבית החולים נתנו לו תרופות מיוחדות ועשו איתו פעילויות ונראה שזה עזר לגור, אבל לא מספיק.

הרופאים אמרו שגור צריך לעבור לדירה מיוחדת, שבה יודעים לעזור לילדים, ששם יהיה לו תמיד מדריך שילווה אותו, ולבית ספר שיודע לעזור במיוחד לילדים כמו גור, ובאמת כך היה;

מאז שגור עבר לדירה ולבית הספר המיוחדים, הוא מרגיש הרבה יותר טוב, יש לו המון עיסוקים ופעילויות שהוא מגלה שהוא טוב בהן, יש לו חברים והמשפחה שלו באה לבקר אותו והוא אותם, והביקורים ושיחות הטלפון נעימים לכולם.

עכשיו גור בטוב, חלקים גדולים מהיום והשבוע שלו, וכך ימשיך להיות, כדי שגור יוכל לגדול ולצמוח בדיוק בדרך הזו, שמתאימה לו."

"ואם הוא ישאל גם עכשיו מתי הוא עובר הביתה?" שאלה אורי.

"אז נגיד שעכשיו הוא גר פה, וימשיך לגור פה ולהתפתח ולהתחזק בדיוק כמו עכשיו, ואנחנו נדבר איתו בכל שנה מה יהיה בשנה הבאה, והשנה הוא נשאר איתנו ושאנחנו שמחים וגאים בו איך הוא מתחזק ומגלה יכולות וכישרונות ומגלה את עצמו כילד שיכול להבין מה קורה בחיים ולהצליח להחזיק גם כשקורים דברים שלא נעימים ולא מתאימים לו."

כשנגמרה הפגישה, יכולתי לחוש את שלפי השיבולים ואת הדקירה בלב.

אני מקווה ומאמינה שהסיפור מעגל ההחזקה של האנשים שיספרו ויחזיקו אותו ואת גור ביחד – ימתיקו את הדקירה,

ושדרכו של גור תיפתח בפניו, רחבה ונכונה.

שבת שלום

שלפי שיבולים