לזכור ולגעת בשורשים

יש שבועות מיוחדים, שבהם יש הזדמנות לפגוש נקודות ואתרים מיוחדים במעגל החיים, לגעת בשורשים, באדמה, ולזכור דברים חשובים עלינו ולהכיר תודה לדורות הקודמים, שבזכותם אנחנו זוכים וזוכות לחיות בארץ האהובה, הקטנה והבלתי אפשרית שלנו.

ביומיום, אנחנו זוכים לחיות ולהתלונן על מזג האוויר, הפוליטיקה ויוקר המחיה, על המלחמה הבאה שאולי כבר מעבר לפינה, ורק הלוואי שלא תחרבן לנו את הנסיעה לחו"ל - אך לפעמים, לרגע, נסוג ערפל השיגרה ולפתע הראות מגיעה עד החרמון, ואפשר לעמוד ולנשום אוויר טהור, להתנתק לשנייה משיגרת היומיום ולהכיר תודה.

השבוע היה כזה;

אתמול זכינו לחגוג יומולדת שישים עם פלג.

פלג הוא קרוב משפחה מהצד של נועם, בעלי שיחי', הקירבה המדויקת היא שסבתו של נועם, צילה, וסבו של פלג, תיאודור, היו בני דודים, מה שהופך את נועם ופלג לבני דודים שלישיים בערך.

כשנפגשנו והיכרנו, נועם הסביר לי ש"אלה הקרובים הכי קרובים שיש לנו בארץ", כמו שאשכנזים כמונו יודעים להגיד, וזה היה הסבר מעולה, כי כדי שקרובים יהיו באמת קרובים, גנטיקה זה חמוד, אבל בעיקר מאד עוזר שמרגישים אליהם תחושת קירבה, וזה הקסם והנס שקורה כאן.

קירבה וקשר רב דורי הם יקרי ערך ומציאות, ופלג ויעל, אישתו, בחרו לחגוג אותה באירוע שכלל טיול מודרך באזור שבו נטועים שורשיו של פלג, אזור חדרה – אולגה - ויתקין – חבצלת השרון, שבו נמצא, כך מסתבר, החלק הצר ביותר של מדינת ישראל, 15 ק"מ בלבד;

בפארק נחל חדרה פגשנו את אבשלום פיינברג והקשבנו, שוב, לסיפור חייו ותעלומת מותו ואיך גילוי גופתו במדבר, בעזרת ד"ר שלמה בן אלקנה, קצין משטרה שפתר היעלמויות מהעבר עוד לפני שהיו סדרות אמריקאיות שעסקו בכך.

שלמה זיהה ש"עץ היהודים" ליד רפיח, הוא דקל שצמח מתמרים שנשא עליו אבשלום, והביא את גופתו של אבשלום לקבר ישראל. מציאת גופתו של אבשלום היה אחד האירועים המכוננים שהביאו להקמתה של היחידה לאיתור נעדרים – אית"ן.

בשפך הנחל פגשנו יד לזכרם של נתן יונתן ונחום היימן, עם הבית האלמותי משירם "חופים": "חופים הם לפעמים געגועים לנחל, ראיתי פעם חוף שנחל עזבו, עם לב שבור של חול ואבן" 

שמענו איך עד שנות השבעים, נחל חדרה היה נחל אכזב, שזרם רק בחורף, כך שכשהפסיק לזרום – מחסום של חול ואבנים היה מתגלה בינו לבין הים, ואיך נתן יונתן הצעיר, שהיה חייל שהתאמן בסמוך, כתב בפנקסו את השורה היפיפייה הזו, שאת המשכה אני מצטטת המון;

"והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול להישאר נטוש ובלי כוחות, ממש כמו חוף"

משם, עברנו לחוף אולגה שבו פגשנו את אולגה ויהושע חנקין ואת הבית שיהושע בנה לאולגה ובו מעולם לא גרו. על אולגה קראנו לפני כמה חודשים בהרחבה, כשעברנו שם באחת הנסיעות ונועם תהה מי היתה אולגה.

אני ממליצה מכל הלב לקרוא על האישה המדהימה הזו, שבזכות פועלה, כוחה, כישרונה ועבודתה הקשה, קיימים חלקים גדולים בארצנו הקטנטונת (קישור ממש כאן), וסיימנו בבית הראשונים - בו גרו סבו וסבתו עם העולים לקרקע בכפר ויתקין, עד למעבר לישוב הקבע.

בטקס המשפחתי, סיפרה סימה - אימו של פלג ואישה חזקה וחכמה בזכות עצמה - על הולדתו;

"פלג נולד פג", סיפרה סימה בת ה89, "קילו שבע מאות בסך הכל, ובאותה תקופה אימהות הורשו לראות את ילדיהן הפגים אחת לשבוע, וגם זה מעבר לזכוכית. לפגים לא היו שמות, הם נקראו "פג" – בתוספת שם המשפחה, כך שקראו לו : "פג אוריון".

הייתי באה בכל חמישה ימים לראות אותו, קיוויתי שלא ישימו לב ויתנו לי בכל זאת.

באחת הפעמים, אמרה לי האחות": "את אימא שלו?" 

"כן" עניתי לה.

"אישה גדולה כמוך וכל מה שהצלחת להביא זה תינוק כזה קטן"? אמרה לסימה האחות.

"התכווצתי", סיפרה סימה, "והמשכתי להגיע, ובתום שישה שבועות, כשהורשינו לקחת אותו הביתה, החלטנו שנשמור את השם פג – אוריון, ונוסיף אות אחת, שתשנה את כל התמונה; קראנו לו פלג ואיחלנו לו שיזרום, צלול ומפכה וירווה את סביבתו במימיו."

עצרתי וחשבתי על הסיפור של סימה, על כך שלא הורשתה לגעת בבנה התינוק שישה שבועות, בקושי הורשתה לראותו ועל היחס לו זכתה, על כך שכל הסיפור הזה, שיש בו כאב וגעגוע וקושי התגלם במילה אחת בקושי; "התכווצתי", שאחריה ממשיכה פעולה נחושה ובלתי מתפשרת, להיות, לראות, לעשות, לברך.

גדולתם של הדורות שעל כתפיהם אנו עומדים מתגלה בפנינו במלוא הדרה במעשיהם, באופן הפלאי שבו חיו, בתנאים, בהקרבה של רגשות ועדיפויות אישיות, בנאמנות ובמסירות לרעיונות שהפכו למציאות.

כי ערכים משמעם לשלם מחיר, לזכור מה חשוב ולדבוק בו, לראות בברכת המעשה ולהתמלא ממנה, להיות גאים ושמחים לזכות לעשות זאת.

פלג ממשיך ומקיים את הברכות שבהן בירכו אותו הוריו, ואת מעשיו וחייו הטובים ניתן היה לשמוע בכל הברכות שזכה להן, בכל חיבוק ומבט עיניים של מעגלי האנשים שבאו לחגוג איתו

בשבת שעברה זכינו להיות בהופעה של הגבעטרון, ביחד עם חנן יובל, דורית ראובני ודודו זכאי, שרנו ורקדנו לצלילי התמימות, האמונה ואהבת הארץ, חנן יובל שר שיר שכתב למילותיו של יורם טהרלב ושרה ירדנה ארזי:

"ישנם ימים ללא מרגוע, בם לא אמצא לי נחמה

ומוכרחה אני לנגוע, בעשבים, באדמה" 

ואני חשבתי שהרגעים הללו, שבהם אנחנו זוכים לזכור ולגעת בשורשים שלנו, הם נחמה, תקווה ושמחה בכל מה שיש, שנוצר בכל כך הרבה ידיים, לבבות ונשמות. 

ליד השולחנות בארוחת הערב, חידשנו קשרים ישנים וסיפרתי לבת משפחה חדשה את התיאוריה של יעל, אישתו של פלג, על שכיחותן של הפרעות קשב וריכוז בהתיישבות העובדת, סיפור שעובר במשפחה שיש בה ערימות של מופרעי קשב וריכוז;

"מי עלה לארץ?" אומרת יעל "מי שלא הצליח לשבת על הטוסיק בחיידר וללמוד תורה"

"מי הצליח לעבוד קשה, לעשות המון דברים ולהפריח את השממה? – כל ההיפראקטיבים, העושים, שחוכמתם בידיהם החזקות, בעיניהם הטובות, באהבתם לארץ, לאדמה וליושביה, ובנחישותם הבלתי מתפשרת לבנות פה חיים טובים"

נברך את האנשים שבזכותם אנחנו כאן,

ונשתדל להיות ראויים להם, לעשות טוב, לבנות ולהמשיך לשגשג

שבת שלום

בתמונה: היד לזיכרם של נחום הימן ונתן יונתן בשפך נחל חדרה, כבר לא חוף שנחל עזבו, אבל עדיין זוכר