האהבה היא כוח

"כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים

לא לקמץ בחיוכים

והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב

כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם

כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב"

(מילים: לאה נאור לחן: אנחל קבראל)

אתמול זכיתי להיות בהלוויה שהסתיימה בשיר הזה, בביצועה המקסים של רוני גינוסר.

ישנם רגעים שברור שהיקום כנראה מאד שמחה שהגעתי אליהם, כי היא מניחה בהם מלא מתנות עבורי;

כמו חברתי האהובה שבזכותה הגעתי להלוויה, כך גם אמא שלה, שאותה ליווינו, היתה אישה שהצטיינה באהבה. זו תכונה שלא מספיק מדוברת, לדעתי, ביומיום שלנו - היכולת המעשית לאהוב.

זו חוויה יוצאת דופן להיות בפרידה מאישה שמצטיינת בלאהוב, כי מהרגע שקיבלתי את הידיעה על מותה ועד הרגע ששבתי הביתה מההלוויה שלה, כל המילים והמעשים שלקחתי בהם חלק היו ספוגים באהבה.

האנשים שאיתם בחרתי לנסוע, ביקשו עזרה במחשבה על מורשתו של אביהם שנפטר לאחרונה, וזכיתי להזכיר להם, לתרגם ולהחזיק רגע, ביחד איתם, את אהבתו, דאגתו וכוונתו הטובה כלפיהם, ואת אהבתם אליו ורצונם ללכת בדרכו ולהמשיך לכבד ולאהוב אותו.

כשבחרתי לשבת על ספסל אבן בצד, התיישבה לידי אישה שאני כנראה אמורה להכיר, אבל לא זכרתי את שמה, נקרא לה רונה, וסיפרה לי שהיא אוהבת הלוויות.

"אני אוהבת למרר בבכי" אמרה רונה בחיוך, "אז לפעמים אני הולכת להלוויות לא שלי."

"אני אוהבת מודעות אבל והספדים, וכיתובים על מצבות" אמרתי לה, "והרשתות החברתיות יודעות את זה ושולחות לי מלא, כשהייתי קוראת עיתוני נייר, תמיד הייתי מתחילה מהסוף, מהדף של מודעות האבל."

"גם לי שולחים דברים של אבל!" אמרה רונה, "זה כנראה בגלל שאני אוהבת אותם."

כך שאחרי שביססנו את חיבתנו המשותפת לרגעים הללו, אמרתי לרונה שאני בעיקר אוהבת את הסיפורים;

קראתי שבארץ סקנדינבית כלשהי, מאפשרים לשאול בספריה אנשים במקום ספרים

והאנשים האלה מספרים לך את סיפורם.

גם הספדים מספרים סיפור חיים של אדם, ובעיקר מאפשרים לחוות את תמצית הווייתו, זו שתישאר בליבם של הקרובים והרחוקים שהוא משאיר אחריו. ישבנו והקשבנו למילים שנאמרו בהלוויה, אחד אחד עלו בני משפחתה ותיארו אישה שחיה חיים מלאים באהבה; לבעלה, לבנותיה, לנכדיה ונכדתה, לילדים שחינכה כגננת, לפרחים בכלל ולפרחי הבר בפרט, לשפה העברית, לבישול, למורשת.

איזה כוח יש לאהבה שניתנת בנדיבות, בזרם יציב של מילים ומעשים. איזה כוח יש בה להזין, לחזק, לעודד ולייצב.

אהבתי במיוחד לשמוע על פעילותה רבת השנים עם ילדים להגנה על פרחי הבר; "צא לנוף ואל תקטוף" – כי אהבה נכונה תמיד מגיעה עם שמירה והגנה.

"כדאי גם לחייך, מותר לכעוס

אך בזהירות לא להרוס

אפשר לרקום חלום נפלא ביום סגריר

הכל יהיה עוד טוב יותר ודאי, אבל בינתיים

אפשר לבכות ללא סיבה, אפשר גם לשיר"

זוג אנשים ניגשו אלי והציגו את עצמם, הם התקשרו בעבר לקבל את עזרתי בנוגע לבנם, לבקשתה של חברתי האהובה, ורצו לספר איך הכל השתפר ברגע שנזכרו, בעזרתי, שאהבה כוללת גם שמירה והגנה.

התפעלתי מהם, ממעשיהם והישגיהם, ומייד, כמו שקורה לאנשים שהיו בסבל ארוך ולפתע המצב השתפר, הם ביקשו שלא אדבר מילים טובות כי "אולי מרפי או עין־הרע או חבריהם, ישמעו ומייד ישלחו עוד אתגרים".

"יהיו עוד אתגרים" אמרתי בחיוך, "תזכרו את התפקיד שלכם כהורים, תהיו נחושים שכל דרך שבנכם ילך בה תכלול את האהבה שלכם, שעמוד השדרה שלה הוא שמירה והגנה ותראו שזה מצפן שיוביל אתכם טוב, ואם תצטרכו – תתקשרו אלי ואזכיר לכם."

החיבוקים והחיוכים שקיבלתי היו מתנה נפלאה.

איזה דבר זה בעולם, חשבתי לעצמי, להיות אדם שאהבו אותו טוב, איזו מתנה מיוחדת. חשבתי על הדברים שאהבה כזו מעוררים באנשים, ועל כמה חשוב לדבר וללמד איך לאהוב.

חשבתי על הצבעים, הטעמים והתחושות שהיו באהבתם של סבי וסבתי, שמחממת את ליבי ואת מחשבותי עד היום.

וחזרתי לקרוא את שירה המקסים של שיבטה טויו, יפנית שהחלה לכתוב שירה בגיל תשעים;

"כשאני נעשית בודדה

אני חופנת בשתי ידי

את קרני השמש

החודרות מבעד לחריצי הדלת

וטומנת בהן את פני

שוב ושוב

חומן מעלה בי את חומה של אימי

"אמא את רואה איך אני מתגברת?"

אני לוחשת וקמה על רגלי"

אהבה, אתן מבינות, היא כוח מכוחות היקום, ששווה להתבונן בו, ללמוד את תכונותיו ולהשתמש בו בתבונה ובנדיבות.

שבת שלום

בתמונה: שקיעה יפה באחד מטיולי השבוע

האהבה היא כוח