שמירה והגנה זה לכולם

שישי מבורך,

השבוע שקדם לשישי היה מלא ביבולי ברכה של עשייה, אני חושבת שהצוות שלי קצת משועשע מכמות ההתפעלות וההתרגשות שאני מביעה ברגעי עבודה לכאורה רגילים.

ספיר, האשה המוכשרת שהחלה לאחרונה ליצור את הניראות שלנו בעולם בכלל וברשתות החברתיות בפרט, שאלה השבוע אם יש לי הגדרה ל"שמירה והגנה".

אז זהו, שלא היתה לי אחת בחוברת, אבל בראש היתה ולקח שניה אחת להוציא אותה אל הדף:

שמירה והגנה

שמירה והגנה מפגיעה בגופו נפשו ורכושו של אדם, היא מטרה ראשונה במעלה בכל מצב של מצוקה אנושית.

ביטחון והגנה מפגיעה - קודמים לכל מטרה אחרת להתערבות חינוכית, טיפולית או רפואית

ישנה עדיפות להשגת שמירה והגנה לכל השותפים בסביבה – בנחישות וברגישות, באמצעות סיפוק צרכים ומתן מענה למצוקה.

כמו שהיקום אוהבת לעשות, תוך שניה גם הזדמן הרגע לבדוק את ההגדרה הזו בחיים האמיתיים, כשהגעתי לבדיקה בבית חולים כלשהו.

"תחליפי לחלוק ותלכי לפתוח ווריד" אמר האדם שניכר היה שתפקידו להגיד למטופלים לאן ללכת ומה לעשות.

החלפתי לחלוק והגעתי לחדר פתיחת הוורידים, בתוכו היה אדם שבמבט אחד הבנתי שהוא מיוחד: הוא לבש בגדים שזיהיתי מהמגזר החרדי, אך הם היו מונחים עליו קצת כמו בתמונה של הליצן מהתחנה המרכזית של ילדותי. על פניו היתה מסיכת פנים פשוטה, קורונה סטייל, שהיתה מקומטת איפשהו בין אפו לשפתו העליונה, מה שאיכשהו הדגיש את מראה הליצן העצוב שלו. הוא נע בתנועות לא עקביות הלוך וחזור בחדר, והשולחן שמול הדלת - שעליו היו מונחים כלי עבודתו – היה זרוע פריטים, שפריסתם היתה לא רגילה.

המטופלת שישבה בכסא מולו היתה שקטה מאד, אישה בשנות הארבעים לחייה, מתמודדת עם סרטן השד, שישבה בשקט במשך כחצי שעה בזמן שהאיש הלך וחזר ומלמל לעצמו.

גם אני ישבתי בחוץ כחצי שעה, שזה זמן מאד חריג לפתיחת ווריד, והבנתי שזה אירוע רגיל במקום, כי האיש שאמר לאנשים מה לעשות ולאן ללכת, הסתכל כמה פעמים למה מטופלים לא מגיעים לבדיקה, ראה את פותח הוורידים במלאכתו ואמר כלום.

בהיותי נוסעת מתמידה של בדיקות והליכים רפואיים וגם תיירת ותיקה בארץ האנשים המיוחדים, כל המידע הזה היתרגם אצלי בראש לבעיה אפשרית והעלה את דרגת המתח שלי.

קצת מביך אותי להגיד לכן שאני מתוחה, או לחוצה או כל מילה אחרת שבא לכם לומר בהקשר זה, לפני בדיקות.  זה קצת מביך, כי בשלב הזה של חיי אני אמורה להיות ממש רגילה לנושא ובציפיה שלי מעצמי – קרת רוח ובשליטה מלאה.

אך לא;

לפני בדיקות גברת חרדה נוכחת בתוכי, מותחת את קצוות העצבים ומשייפת את חריקות ציפורניה על לוח ליבי.

כשנקראתי להיכנס לחדרו של פותח הוורידים, הבנתי שאני בבעיה;

בתוך החדר, במבט קרוב, הבנתי שפותח הוורידים הוא ככל הנראה לי, מתמודד נפש, ונראה שברגע הזה, לא בטוח שהוא בנוכחות מלאה בעולם שלנו.

"שתי ידיים" הוא אמר בעברית במבטא רוסי כבד, והחווה בתנועה כלפי, הנחתי את שתי ידי לפנים לבדיקתו.

הוא עבר על פני הידיים והחל למלמל "לא, לא, לא טוב".

לאחר שעבר על וורידי פנים - המרפק והחל להתקדם לכיוון הוורידים הקטנים בגב כף היד שלי, עצרתי ואמרתי לו שאני מבקשת שלא להשתמש בהם, יש לי נסיון כואב איתם ואין לי עניין לחזור עליו.

"להזיז יד, לשים בצד" – הוא החווה כלפי ידי הימנית.

"מה?" שאלתי, לא מבינה מה הוא מבקש.

"זה יד עוינת, לא טובה" הוא ענה.

עדיין לא הבנתי.

"אנשים לוקחים יד ימין ומוציאים מחט, מפריעים, יד בצד" הוא הסביר.

"אוקיי" אמרתי, ושמתי את יד ימין העוינת בצד.

משהו ברגע הזה נראה שהחמיר את המצב, כי הוא בחר את הווריד הצידי במרפק שמאל, אך המילמולים התגברו;

"וריד לא טוב, וריד עייף, חלש, כל הוורידים עייפים, וריד עייף ייקרע, יתפוצץ, יהיה קריש, יהיה זיהום, רע מאד, רע מאד".

"לקפל יד" הוא הורה לי, ואז נפתחה סאגה נוספת שבמהלכה הוא הסביר, בדרכו המיוחדת, איך לפתוח ולסגור את כף היד באופן מיוחד כך שהווריד העייף שלי יתמלא, לא באופן הרגיל אלא באופן אחר.

כשהוא הכניס סופסוף את המחט ואחר כך קרע בשיטתיות פלסטרים לקיבוע חלק הפלסטיק, היה לי ברור שרמת הכאב שחשתי היתה קשורה לגברת חרדה שבשלב זה כבר צרחה באוזני "נו כבר".

אבל אני יותר חזקה מגברת חרדה, אז למרות הפצרותיה, החלטתי שפותח הוורידים לא מסוכן ברמה הטכנית ושעדיף לתת לו לסיים את מלאכתו ולהתקדם עם הבדיקה מאשר להכריז אירוע ולעצור עכשיו.

בשלב זה הגענו לקטע שבו הוא חיבר צינורית ובדק את החיבור שיצר בעזרת מים פיזיולוגים.

"כואב?" הוא שאל.

"לא." עניתי.

"להגיד לטכנאי להזריק לאט אחרת ווריד יתפוצץ" הוא אמר ושוב חזר לדקלם "וריד חלש, וריד עייף... קריש, זיהום..."

יצאתי מהחדר ועברתי לכיוון חדר הבדיקה, שם חיכו לי מנהלת המקום והטכנאית. חלקתי את החוויה בכמה מילים ושאלתי אם הן ערות למצב.

"כן", ענתה לי מנהלת המקום, "אני אדבר איתו".

אמרתי לה שלא נראה לי ששיחה איתו עומדת לעזור, שמצבו הוא לא אירוע שאפשר לרפא אותו בשיחה, לפחות לא שאני מכירה.

"בדקתי את הנושא" היא אמרה לי, "ואם אוציא אותו מתפקידו הוא יפוטר מבית החולים"

"אז מה שאת אומרת הוא שאת דואגת לפרנסתו של אדם ולכן מאפשרת לו לפגוע במטופלים?"

"הוא ממש טוב בעבודה שלו" היא ענתה, "יש אנשים שבאים במיוחד אליו"

"אם הוא פוגע במטופלים הוא לא טוב בעבודה שלו" אמרתי לה.

"והעובדה שיש אנשים שחושבים שהוא טוב והשאר יוצאים בדרגות שונות של פגיעה, אינה מעידה על איכות עבודתו, כי שמירה והגנה היא לפני הכל.

לפני איכות השירות (הצבעתי על אמנת איכות השירות שהיתה תלויה על הקיר) יש את העקרון של לא לפגוע במטופלים, ונראה לי שפה הרצון שלך לשמור על פותח הוורידים לא מתאים ביחד עם החובה שלך לשמור על המטופלים."

"איפה הרחמנות שלך?" שאלה אותי הטכנאית.

"יש לי חמלה, בכמויות שמספיקות להמון אנשים, ויש לי כללים חשובים שמנהלים את החמלה כך שלא אשתמש בה כתירוץ לפגיעה" אמרתי לה.

"את מבינה, שמירה והגנה זה לכולם, גם אני כולם, כך שאין אפשרות להעדיף חמלה לאדם אחר שגורמת לפגיעה בי. דבר ראשון מפסיקים את אירוע הפגיעה, ואחר כך אפשר לחשוב איך לעזור לאדם למצוא עבודה שהוא יוכל לעשות, בלי לפגוע בזולת."

חזרתי ובדקתי את ההגדרה שכתבתי ל"שמירה והגנה", שעדיין עמדה איתן, וחשבתי על הפעמים שבהן אני פוגשת מצבים שבהם מצדיקים פגיעה באנשים בשם "חמלה" לאדם המתמודד עם מחלה או קושי.

שמירה והגנה זה לכולם, רווחה זה לכולם, גם אנחנו כולם.

שבת שלום

בתמונה: קרן שמש אחרונה מאירה את הדרך בטיול של אתמול