האדם מתכנן ואלוהים צוחק

שישי מבורך

יש זמנים שבהם הנהר השוצף שהוא החיים, נע במהירות ובעוצמה ולי נותר רק לשבת בקליפת האגוז שלי ולראות את הנוף חולף.

"החיים זה מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות אחרות" כמאמרו של ג׳ון לנון. סבתי היתה אומרת באידיש "האדם מתכנן ואלוהים צוחק".

אז נורא רצינו לנסוע לשבוע חופשה בחו"ל, בדרך כלל אנחנו נוסעים בחגים אבל השנה זה לא נראה מסתייע, אז אמרנו יאללה, פברואר, הנה חודש שאין בו כלום, חורף אבל לא נורא, בחרנו ליסבון כי את פורטוגל אנחנו חובבים וכבר היינו באיזור אחד, אז למה לא עוד.

אנחנו והילדים והחברות של הילדים כולנו פינינו זמן לשבוע, זה היה כרוך בתיאומים ועניינים, אבל בסוף הוחלט על תאריכים, וישבנו למלאכה המשמחת של תכנון החופשה לפרטיה, כולל סיורי האוכל – ששמחנו לבחור, הביקורים בערים ומקומות סמוכים שנראו קסומים במיוחד והזמנת ציוד החורף החסר כמו מעילים ומגפיים חמים.

ואז, בשבת אחת שישבנו יחד, הגיעה ההודעה מחברת התעופה שהטיסה בוטלה. נמסר שהחברה "מתאימה" את טיסותיה לישראל, כנראה מתאימה אותן למידת החשש שאנשי הביטוח שלה מביעים מהאיום של המלחמה עם אירן.

נו שוין, לא אנשים כמונו יירתעו מקצת ביטול ואירן, מייד חיפשנו לאן טסה אל על בתאריכים המדוברים, כי אל על יטוסו לא משנה מה, ואיזה מזל שיש אל על ולנו תהיה חופשה כי כבר פינינו את הזמן ונטוס לא משנה לאן.

בחרנו מונטנגרו, כי היא עלתה כמה פעמים בתור אפשרות, וכי לא הגענו אליה בטיול שלנו לקרואטיה וסלובניה, אז למה לא בעצם. היו כאלה שכתבו שבחורף קשוח שם, אבל היי, יש בגדים חמים שהזמנו ובחרנו במיוחד מקומות שאחלה בהם בשלג ובקור - התלהבתי במיוחד מהמקום שבחרנו בהרים, עם ג'קוזי גדול וחם בשלג, שלידו סלון פתוח עם אש בוערת, חלום.

אפילו את הלילה האחרון שם בחרנו במקום מקסים עם בריכות מחוממות ונוף לים.

בינתיים, בחיים עצמם,

הימים עברו במבול של משימות חשובות ומשמעותיות, הייתי ממש עסוקה ולא התפניתי לשים לב שאני מרגישה לא טוב בדרכים חדשות ושונות.

בהיותי אישה למודת חולי, אני משתדלת לא לשים לב לכל אי נוחות, כאב וסימפטומים "רגילים" ביומיום.

למה לא?

כי אם תשומת הלב שלי תהייה נתונה לכל מכאוב שמתרחש כעת בגופי, לא אוכל לתפקד ולהשתתף בחיים שאני מאד אוהבת ומעריכה. לכן, לקח לי מספר ימים להבין שיש אסופה של תסמינים חדשים ומרעננים שכדאי לשים לב אליהם, אכתוב אותם כאן לתועלת הציבור;

אני מתנשמת בעת הליכה או פעילות קצת יותר מאומצת.

כואב לי לסירוגין בצוואר ובלסת שמאל.

אני מתעוררת מזיעה בלילה.

יש לי סחרחורת עם טשטוש בראיה.

כשקמתי בבוקר רביעי עם כל התסמינים האלה ביחד, באותו זמן, התווספה אליהם תחושת כבדות וכאב באיזור החזה והבנתי שיש מצוקה באיזור הלב, ושכדאי לקבל עזרה.

אני חולקת איתכם ואיתכן את המידע הזה, כי אנשים מתים בגלל שהם מתעלמים ממנו, וכדאי לכבד את הלב שלכם ושלכן ולטפל בו כשהוא מראה מצוקה. לב זה חשוב, כי קשה להמשיך בחיים פה בלי לב מתפקד.

בחדר המיון של בית חולים העמק זכיתי לפגוש את ד"ר ליאור גוטלויב, רופא ואדם מצוין, שאמר שבין הבדיקות התקינות שלי לסיפור שאני מספרת, הוא מעדיף להאמין ולכבד את הסיפור ולאשפז אותי.

הדבר הזה, שבמסגרתו מקשיבים לאדם, לאישה, למרות שהבדיקות נראות תקינות – הוא לא מובן מאליו ולא כולן זוכות לו, אני זוכרת פעמים שגם אני לא זכיתי, והן היו כואבות מזיקות ומיותרות.

כך זכיתי בבית חולים העמק לטיפול מסור ומכבד, שזיכה אותי בצינתור בשבוע הבא, ובעזרת השם בתיקונים הדרושים לי להמשך נסיעה בגוף הזה לעוד זמן מה. מונטנגרו, או כל חופשת חו"ל אחרת, תחכה עד אחרי תיקוני הלב.

בבית החולים פגשנו סנוניות מקסימות שמקננות בין קורות הגג, ישנות על שלט היציאה ועורכות מופעי תעופה מרהיבים מעל המרפסת.

כשבדקתי מה משמעות הסנונית כטוטם, עלו הרעיונות של גמישות וקלות התעופה במרחבי המחשבה והחיים, וצחקנו שלפעמים אין מה לחפש כל כך הרבה משמעות, כי סנוניות הן פשוט משמחות.

כשחזרתי הביתה אתמול, אחרי 24 שעות שהרגישו כמו שבוע, בבית החולים, חשבתי שאחד הדברים שאני הכי אוהבת בחופשה הוא רגע החזרה הביתה, וההבנה שלא משנה איזה פלאות עשינו וחווינו בחופשה, בבית הכי טוב לי.

אז תראו איזה יופי; ש24 שעות בבית החולים עשו את מה שחופשה עושה, ביעילות מירבית, כי חוויתי פלאות; טיפלו בי, התייחסו אלי בכבוד ועשו הכל כדי לעזור לי, ומידת הכרת התודה על החזרה הביתה היא עשרות מונים גדולה יותר מבכל חופשה.

הרותם בגינתי פורח, ואיתו הכלניות, הרקפות, הנזמיות ציפורני החתול והקאלות, החתולים מגרגרים ושמחים ממש לחזרתי ואני מוקפת באנשים מצוינים ואהובים שמרעיפים עלי כל טוב.

בעת מצוקה, מתגלה טיבו של עולמנו במלוא עוצמתו ויופיו, טוב להיות נוכחת, להתבונן ולהכיר תודה על כל רגע.

שבת שלום, תודה שאתם ואתן איתי בדרך

הגינה הפורחת שלי