שיקום נפשי ורוחני ללב

שישי מבורך,

קיטי, חתולתי המפוארת, התחילה לטייל על בית החזה שלי וללקק את פני ברבע לשבע בבוקר, ללא שום כבוד לעובדה שמתחת לכפות רגליה נח פלא שכולו תמהיל של רפואה מודרנית וישועת השם כהרף עין.

מבחינתה, שגרת שישי זה שגרת שישי, ובמסגרתה התבקשתי להזיז את עצמי מהמיטה ולהאכיל אותה ואת חבריה החתולים, ללא שחרורים ויציאות.

על השולחן פרוס סיפורם של הימים האחרונים; דפים של סיפור הביקור בבית החולים, תרופות לרוב, נר, שוקולדים ובקבוק ליקר תוצרת בית שאיתו בירכו אותי בני המשפחה להצטרפותי המחודשת למסלול החיים.

יש רגעים שבהם החיים עוצרים רגע את מסלולם ומודיעים לנו על התרחשותו של אירוע מכונן;

אלה רגעים שטוב להיות בהם, לחבק אותם אל ליבנו ולחדש את הברית שלנו עם עצמנו ועם מסלול החיים באהבה וביראת כבוד.

ביום רביעי הלכנו לצינתור.

הכינו אותנו מראש שמדובר בחיכיון ארוך, שמגיעים בעשר ונכנסים איפשהו אחר הצהריים. לקראת האירוע, סיפרה לי אישה אחת שבראש חודש אדר, מקובל להדליק נר לאסתר המלכה ולהתפלל שתהפוך בשורות רעות לטובות, יאללה הדלקתי והתפללתי וכך עשו עוד מחברי ובני משפחתי.

ההודעה שנשלחה לטלפון בנוגע לבדיקה, לא סיפקה את כל המידע, לכן התקשרתי לשאול עוד, כי הרגעים הללו - שבהם מישהו עומד לצאת למסע בתוך הגוף שלי, למצוא דברים ולעשות דברים ואני כולי מונחת בידיו של היקום, קליפת אגוז בגלים הגבוהים, הרגעים הללו - הם ללא ספק מיוחדים במינם.

חשבתי על סבי, שנאסף אל אבותינו כשגילו היה דומה לגילי היום בעקבות התקף לב; רק לפני חמישים שנה, כשהרפואה שאני עומדת לחוות היום, בסתם יום של צינתורים בבית חולים העמק, היתה מדע בדיוני בלבד, ואולי אפילו לא זה.

נורא קיוויתי שירדימו אותי, כי עם כל הכבוד לנוכחות ברגעי החיים, הרגע שבו מישהו מטייל בעזרת חוט תיל בעורקים שלי, לא נראה לי מי יודע מה מושך, שלא לומר מטריד ביותר. אך כששכבתי על המיטה בחדר הצינתורים הסביר לי ד"ר תורג'מן, במילים פשוטות, שהם צריכים אותי ערה ומדווחת מה קורה איתי בזמן שהוא יסיע את החוט והמכשירים בתוך העורקים, ושזה באמת לא נעים, אבל זה איך שזה וסבלנות, שזו מילה שד"ר תורג'מן אומר הרבה.

טוב, התחילו בנסיעה בתוך העורק, כן, זה היה ממש לא נעים כמו שאתן חושבות, קצת כמו לנסוע על החלק של הבאמפרים בצד של הכביש שעושים גרררר, אבל בתוך העורקים שלי. ד"ר תורג'מן אמר שהעורקים שלי מפותלים וגם לא מעבירים דם ממש מעולה, ואני חשבתי שאני יכולה לענות לו בדיוק כמו שהוא אמר לפני רגע; "לא נעים אבל איך שזה", ועוד חשבתי על זה שנשים בקושי מצליחות לסדר את התלתלים שלהן כשהם על הראש, אז מה בדיוק אני יכולה לעשות עם עורקים מפותלים בתוך הגוף?

הסתכלתי במסך שעליו הודגמו עורקי המפותלים, וחשבתי כמה באמת דומה האדם לעץ השדה, כי העורקים נראו כמו שורשים.

ובעודי מתבוננת בשורשים, הלא הם העורקים, ד"ר תורג'מן עבר עורק אחרי עורק, במיומנות של צייד מיומן, עד שהתביית לפתע על דבר והחל בפעילות נמרצת שכל סדרה רפואית היתה מתנאה בה;

הוא ביקש בלון, ואחר כך סטנט מסוג אחד ואחר כך מסוג אחר ולבסוף הודיע לי שסיימנו לעת עתה, ושהוא ישאיר את צינור הולכת המכשירים בתוך העורק לעת עתה. יצאתי מחדר הצינתורים בהקלה, היי, סופסוף מצאו מה העיק על ליבי ופתחו את הסתימה.

רק שאחרי מספר דקות בחדר ההמתנה החלו כאבים מרשימים והאקג הראה התקף לב.

כאן אעצור ואשתף אתכן בעובדה לא חשובה שאני לא רואה למה בדיוק אתן חייבות לדעת אותה, אבל היי, שלחו אותי להתנסות וחזרתי, אז נראה לי הוגן לשתף;

התקף לב זה כואב מאד, כמה כואב? ממש כואב.

הוחזרתי לחדר הצינתורים ושם ד"ר תורג'מן עבד עם כל הצוות על לפתוח את הסתימה שנוצרה: מדובר באירוע מאד מרשים, החוויה שישנו צוות שלם של אנשים שמוקדשים אך ורק לתיקוני, כשד"ר תורג'מן מוביל את האירוע שבמסגרתו קליפת האגוז שלי מיטלטלת בגלים הגבוהים, כמו רב חובל מיומן, ונותן הוראות רציפות בזו אחר זו, עד להגעתנו לחוף מבטחים.

יצאתי מחדר הצינתורים אחרי כעשרים דקות, מטולטלת היטב, רועדת מכמויות האדרנלין היוד ומדללי הדם שזרמו בגופי ומלאת תודה שזכיתי לעזרה והצלה. בשבוע וקצת שחלפו מאז האירוע, ניסיתי לחזור לשגרה הקודמת: הרגשתי קצת כמו ילדה קטנה שיושבת במושב האחורי של האוטו ומנסה להניע אותו לנסוע מהר יותר למחוז חפצה, רמז; לא אירוע שמסייע לנסיעה לעבור מהר יותר.

אני חסרת סבלנות בתקופות שיקום, בכל פעם שאני חווה אירוע מאתגר בריאות כזה או אחר, והיקום אכן מספקת לי מגוון הזדמנויות להתאמן בכאלה, אני מרגישה כמו במשחק סולמות וחבלים, בקטע שבו מגיעים ממש גבוה ואז זורקים קוביה ומשתלשלים למטה.

גם במקרה הלב, לקח לי מספר ימים לשים לב שיש בעיה להמשיך קדימה כאילו כלום לא קרה, ושצריך תוכנית שיקום.

כולם מדברים על שיקום פיזיולוגי, לחזור ללכת, לפעול במרחב וכאלה, דווקא עם זה אין לי שום בעיה, כי מבחינתי תנועה, טיול ומפגש עם החוץ הם תרופה שאני רוצה לעצמי יותר ממה שכל רופא יכול לרשום לי. השיקום שנדרש כאן הוא דווקא במימדים האחרים שתורמים לתפקודי; הנפשי, הרוחני - ועכשיו רק נותר למצוא מה הדברים שכדאי לי להוסיף ליומיום כדי שאוכל לאזן את משוואת הרווחה שלי, להוסיף ערך ותוכן שיתמכו בהחלמתי.

זו שאלה ממש מעניינת, השאלה הזו; מה מכלל הדברים שלעולם יש להציע – משקם את הכוחות הפנימיים שלי? מה עוזר ותורם לי להתחזק?

קיבלתי ביקורי החלמה מאנשים; איזה מנהג מקסים זה.

שמעתי פודקסט על כוחה של החשיבה על הגוף.

ראיתי סרטונים מצחיקים.

עשיתי בינג' לסדרה "חומריו האפלים" שאני אוהבת ממש.

ישבתי ליד אש במשך שעות.

ניקיתי אבנית ממכונת הקפה ומייבש הכלים ואבק מהמדפים וטביעות אצבע מהחלונות.

אכלתי שוקולד טעים, שידוע שהוא מזונה של הנפש.

ובוקר אחד קמתי וסיפרתי לצוות שלי שלמרות כל אלה, אני מרגישה מדוכדכת, עד לרגע שביקשו ממני לעזור במקרה של ילד עם קשיים מורכבים במיוחד, ופתאום שמתי לב שאני מלאת כוחות ושמחה.

מייד קיבלתי ממ משעשע בנושא, כי בואו, זה באמת קצת משעשע להתעודד מלעזור בצרות של אחרים.

הרהיטים תומכי הרווחה שפיתחתי, הגיעו ליעדם – ממש במתנה לכבוד סוף השבוע, ומילאו ליטרים של יתרת חובה בנשמתי, כי הרגע שבו דבר שהיה חלום וחזון פוגש את העולם האמיתי, הוא רגע שבו הלב והנשמה מתמלאים בתחושות שאין להן שמות, אבל יש בהן את כל גווני היופי.

קינחתי את השבוע בטיול בגבעות הפרחים הקסומות שליד מעגן מיכאל, ארוחה מקסימה ושופינג בגשם – ונרדמתי מול פרק של בריג'רטון, היש טוב מזה?

אני מקווה שהלב המשופץ שלי יחזיק את כל העושר והטוב הזה לעוד זמן.

תודה לכל תומכי ותומכות הלחימה!

קולאז' לשיקום הלב

שיקום נפשי ורוחני ללב