שגרה ברוכה

לפני 11 דקות

זמן קריאה 4 דקות

"יום אחד הייתה לנו תקלה בקומה למעלה. קראתי לגלעד, שהיה למטה, שיבוא לעזור. הוא בא מיד, ואז נזכרתי שאנחנו צריכים מספריים, שנמצאות למטה. גלעד הביא את המספריים מלמטה ואז הודיע לי שהוא עצבני עכשיו מזה שהוא היה צריך ללכת במיוחד להביא מספריים, ולא פשוט אמרתי לו להביא אותן איתו מראש, ולכן אין לו חשק עכשיו לעזור והוא הולך להירגע. אחרי שלוש דקות הוא חזר רגוע ובמצב רוח טוב והיה מועיל מאד בטיפול בתקלה.

את יודעת מה מיוחד בסיפור הזה? שהוא "לא סיפור". לא הייתי חושבת לספר אותו מרוב שהוא שגרתי.

בתקופה האחרונה, מכל מיני סיבות, אני מוצאת את עצמי נזכרת במה שהיה עם גלעד לפני ארבע שנים, כשפניתי אליך. את זוכרת אותו אז? ילד שמתפרץ בלי טריגר ברור, ושלא נרגע במשך שעות?

ופתאום שמתי לב איזה תהליך מדהים היה עם הילד הזה. והבנתי שהסיפור הזה שווה סיפור. כשסיפור כזה הוא השגרה, הוא בעצם שווה הרבה יותר מאשר כשהוא הישג יוצא דופן".

ההודעה הזו, שהגיעה השבוע מלקוחה, התאימה בדיוק לחוויה שלי.

קודם כל איזה ברכה זו שלקוחות שולחים לי מתנות כאלה, אין לתאר את שמחתי, גאוותי והכרת התודה שלי על כך 🩷

באחד מימי השבוע, כתבתי בקבוצת הווטסאפ שנקראת "מתי מטיילים" - זו קבוצה שהוקמה כשהבנתי, בעזרתו הנפלאה של נדב דינור, פיזיותרפיסט-על, איך אוכל להצליח במה שעד אז קראתי לו בטעות: "להתמיד בפעילות גופנית".

למה בטעות? כי צורת ההתייחסות הזו גרמה לי, וגם לאחרים, לשכוח מה המטרות האמיתיות שלי, המטרות החשובות, ונדב עזר לי להבין אותן ולעשות תוכנית שבעזרתה הצלחתי להשיג אותן.

אני מתמודדת עם מגוון בעיות בריאות בשלושים השנים האחרונות בערך, הקשיים הפיזיים הללו גרמו לי, בין היתר למגוון כאבים כרוניים ומגבלות בהליכה. בכל ביקור אצל איש מקצוע מתחומי הבריאות, הייתי נשאלת אם אני עושה פעילות גופנית רציפה, ובכל פעם הייתי עונה את התשובה האמיתית: אני עובדת בזה נורא קשה, משתדלת בכל דרך, ובכל זאת לא מצליחה

איך ידעתי שאני לא מצליחה?

או, פה האירוע נהייה מעניין, וכאן אני, כמו אנשים רבים, נכשלתי בעיקר בהגדרת המטרה ובאופן שבו נמדדת הצלחה. היכולת להגדיר מטרה שניתן להשיגה ושהשגתה נראית אפשרית, היא חיונית.

רק מה? המון אנשים, ובכללם מטפלים, מאמנים ועוד, מגדירים את המשימה; נגיד כמה פעמים וכמה מרחק אדם ילך כדי שזה ייחשב שהוא עושה "פעילות גופנית", במקום להגדיר את המטרות האמיתיות והחשובות.

הדבר היפה שנדב עשה, הוא קודם כל הגדיר מחדש את המטרות: להניע את הגוף, לנשום אוויר, לראות דברים יפים כמו טבע ונוף ופרחים. מה לא היה במטרות? המרחק שאותו אלך, משך הזמן והקצב של ההליכה.

הוא למעשה מיתג מחדש את היכולת לנוע כתרופה שעוזרת לי, הן בלקיחה רציפה, והן כמרשם לזמנים שבהם אני כאובה או סובלת מסימפטומים כאלה ואחרים.

איזה דבר גדול זה, לקחת משימה שאדם לא הצליח לבצעה, להגדיר אותה מחדש, לבדוק מהם התנאים להגשמתה וזהו, לשחרר ולאפשר לחיים שיעשו את שלהם.

אחד הדברים שגיליתי על התנאים להגשמת המשימה של לנוע, לראות יופי ולנשום אוויר, היתה שאני מעדיפה לטייל ברגל, אך לא מרגישה בטוחה לעשות זאת לבד. עם התובנה הזו, בני משפחתי הקרובים, שגרים פה בקיבוץ, התכנסו לקבוצת ליווי שנקראה "מתי מטיילים".

לא "אם מטיילים", לא "הקבוצה לפעילות גופנית" אלא "מתי מטיילים".

כשהתחלנו, היו פעמים שכולם היו מגיעים, עם הכלבים, שעוד היו בחיים אז, נעלי ספורט, מים והכל, ואז הצלחתי ללכת מסביב לבלוק והתברר שצריך לחזור כי כואב לי או שנגמר הכוח. "כל הכבוד", היה אומר מי שהגיע, כשדאגתי בקשר לטרחה, או לאכזבה שלא הצלחתי ללכת זמן ומרחק שאנשים רגילים הולכים, "נפלא שיצאת, איזה אישה חזקה את".

מה שהתרגלתי לעשות, הוא לצאת לסיבוב, לטיולון, לא משנה לאיזה מרחק. כי אתם מבינים, יש זמנים רבים שבהם אני במצבי החמרה כאלה ואחרים, וההליכה קשה ממגוון סיבות, אבל אני יוצאת. אני מטיילת רגע, אני רואה איזה פרח, הולכת עד הברוש - כי מתי מטיילים? תמיד, בכל עת שאפשר.

אני זוכרת את היום אחרי ניתוח גדול שעברתי, כשהצוות הרפואי שאל אם ירדתי מהמיטה, ואחותי ענתה שבטח שירדתי, וכבר טיילנו עד המחלקה הסמוכה ובחזרה, כי תנועה היא תרופה.

עברו מספר שנים ובחורף שעבר, שמנו מטרה להצליח לשלב טיולים באיזור הקרוב אלינו, שהוא חינני במיוחד, ולא רק במסלולים הרגילים בתוך ומסביב לקיבוץ. כך יצא, שבאחד מימי השבוע, התפניתי בשעות הצהריים המאוחרות והצעתי שנלך לטייל ביחד במסלול שונה;

יצאנו לרמת השופט, הקיבוץ הכי קרוב אלינו, והלכנו במסלול עוקף קיבוץ, דרך כמה מעיינות מקסימים, וכשהשמש עברה אל מאחורי הגבעה, הגענו לעלייה לכיוון בית הקברות.

הסתכלנו במעלה העליה, ואבא אמר שזו עליה ממש גדולה.

אני לא זכרתי את העליה הזו, אולי הלכתי בה לפני 40 שנה, אבל ככל שאני זוכרת, לא הייתי בכלל במצב לחלום לעלות בה, אך הפעם הסתכלתי עליה, בדקתי את כל האיברים ומצאתי שאף אחד לא כאוב או מסכן במיוחד, ואמרתי שנראה לי שיש אותי.

אחרי ששותפי לטיול שאלו אם אני בטוחה, התחלנו לעלות.

העליה שראיתי, התבררה כחלק קטן מכלל העליה, ממש כמו שאבא שלי אמר. באיזשהו שלב, הומלץ לי להפסיק לדבר כדי לשמור את כוחותי לטיפוס, ואפילו נשאלתי אם אני רוצה לעצור ושהם ילכו להביא את האוטו - כמו שקורה לפעמים.

זה לקח רגע, עם עצירות ומים, אבל הגענו, ואז טיפסנו עוד במדרכות רמת השופט עד לחניה, וחגגנו בקפה ומאפה ביאנק, שזה אחלה בית קפה והמבורגריה ליד עין השופט.

הרמנו כוס קפה לחגוג את הרגע, שבו הלכנו לטייל ועלינו עלייה קשה והיה אותי וגם את הורי בני ה79 ואת אחותי, שלפני שבוע בכלל כאבו לה הגב והברך, ועלתה את העליה תוך שהיא מנהלת שיחת עבודה בנושא רפואי כלשהו.

כל טיול שאני הולכת אליו הוא אירוע יקר ערך, לא מובן מאליו, מלא הכרת תודה על הזכות. זוהי המתנה הגדולה עבורי של ההתמודדות עם מגבלות, נכות וחולי; כל רגע שבו יש את הזכות לנוע, לטייל, להיות בחברת אנשים יקרים, לחוות ולצלם עוד שקיעה, עוד מעיין ועוד פרח, הוא רגע יקר שלא מובטח נוסף כמוהו.

בדיוק כמו הלקוחה שלי, שכתבה על רגע כזה, שהוא כבר שגרה, אך לעולם יהיה יקר ערך ומיוחד, בידיעה מאיפה באנו, ובכמה נחישות, רצון ואהבה אנחנו הולכות בדרך.

במילותיה האהובות של לאה גולדברג, מתוך שירי סוף הדרך:

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לַיַּחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שְׂפָתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לִבְלִי הֱיוֹת הַיּוֹם כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם,

לִבְלִי הֱיוֹת הַיּוֹם עֲלֵיהֶם הֶרְגֵּל.

שנזכה לשגרה ברוכה ותמיד תמיד נזכור להנות משמחות יום החולין.