הכרת תודה זה נכס
האירוע התחיל בתמונה זוגית שלקוחה שלחה לי, נקרא לה אגם.
בתמונה נראים שני צעירים חינניים ומאושרים בסלפי שבו רואים חלקים מהפנים שלהם, וכל החלקים האלה ממש בטוב.
אחת המתנות הכי גדולות בחיי היא הכרת תודה, בעבודתי, ביומיום, אני פוגשת אנשים ומצבים קשים ומורכבים, ברור לי שכל רגע של שמחה, של הנאה, של סתם לשבת במרפסת או ללכת לטיול שקיעה, הוא רגע יקר שלא מתאפשר לכולם, שלא מתאפשר בכל רגע, שלא מתאפשר לתמיד.
למה אני מספרת לכם את כל זה? כי הכרת תודה זה נכס שמאפשר להיות נוכחים בחיים.
להבין שהרגע הזה שאנחנו נמצאות בו הוא רגע שווה, יקר, חשוב, וממש לא מובן מאליו.
לפעמים להכיר תודה הוא אירוע מפחיד, כי בטוח יחזרו רגעים קשים, כי אולי בעוד עיקול קטן שוב תהיה עלייה, שוב השמש תקפח על גבנו ושוב יהיה קשה - ובכל זאת, הרגעים האלה יקרים מפז וכדאי לחגוג אותם כשהם מגיעים.
עכשיו בואו נחזור לאישה ולתמונה של הזוג הצעיר.
"את לא מאמינה", אגם אמרה לי בהודעה, "יש לה בן זוג והיא מאושרת!"
היא, זו הבת שלה, רונה, בשנות השלושים לחייה, המתמודדת עם הפרעה בי פולארית, הידועה בשמה העממי "מאניה דיפרסיה".
כשהם הגיעו אלי, לפני מספר שנים, רונה חיה על הספה בבית, סירבה להתקלח ולקחת תרופות, והערכה זריזה הראתה שמקומה ההתפתחותי היה בערך בגיל שנתיים;
זה אומר שאגם, אמא שלה היתה צריכה לדאוג שתתקלח, שתיקח תרופות ותגיע לרופאים - אבל רונה התנגדה, התנהגה למשפחתה בעוינות ולעיתים בתוקפנות ואלימות ועברה לגור על הספה בסלון.
עיקר עיסוקה של רונה היה אכילה, מחשבות מוזרות שכולם נגדה ויש קנוניה, והעברת כספים מקוונת לאנשים במדינות זרות שסיפרו לה סיפורים על מסכנותם. רונה סירבה להכיר בכך שיש לה מצב בריאותי שדורש תרופות או טיפול, סירבה לשתף פעולה עם כל דבר שהיה נראה לרווחתה כמו טיול בחוץ לדוגמה, וההורים היו מיואשים ממש.
המשפחה הלכה בגלגל האוגרים של המצוקה, שבו כל מעשה ומילה מגבירים את המצוקה, שכולם נזהרים, מתרחקים, מתביישים ולא נראה שיש מוצא. במיוחד למי אין מוצא? להורים.
אני זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו, את הרגע שאגם אמרה לי שהיא לא יכולה לסבול יותר את רונה, ש"די".
אני זוכרת את הרגע שהיא הרימה אלי את עיניה.
אני מכירה היטב את הרגע הזה - זה רגע בחינה, ורגע בחירה.
זה רגע בחינה כי האדם שאמר לי את האמירה הזו הניח במרחב שבינינו חתיכת דבר.
הדבר הזה, האמירה שאת לא יכולה לסבול יותר את הילד שלך - הוא אירוע שהרבה אנשים לא יכולים לסבול אותו, ולכן הם ינסו להקטין אותו באמירה כמו: "זה בטח לא כל כך נורא", לבטל אותו: "אני בטוחה שאת לא מתכוונת לזה", או להראות בהלה מהרעיון: "אני בטוחה שאת עדיין אוהבת אותה".
כל אחת מהדרכים הללו מביאה בושה ויאוש נוספים להורים.
יש דרכים אחרות; דרכים שבהם אנשים מבינים שמה שהם חווים ומרגישים הוא טבעי, ונורמלי לגמרי לאנשים במצב שלהם, דרכים שבהם מטפל או מוביל דרך מכיר בחוויה ונמצא איתם בה.
אני אמרתי: "ברור שכך את מרגישה, זה ממש מתבקש במצב שלכם." ואז אמרתי להם שנלך ביחד את הדרך עד שנצליח, ושכל עוד הם יפעלו בהתאם למה שאנחנו מסכימים בפגישותינו ולא יוותרו, אני אלך איתם ונגיע ליעד, וכך היה.
"מה היעד?" שאלה אגם ביאוש.
"שמירה והגנה הוא היעד הראשון, וכשנגיע אליו נגיד ונבצע את היעד השני, ואחר כך את השלישי והרביעי, אבל בואו נתחיל משמירה והגנה לכולם, כי כרגע כולכם פוגעים ונפגעים וחשוב להפסיק את הפגיעה."
וכך עשינו, בכל פעם עוד צעד, ועוד אחד.
היו לנו שותפים בדרך שערכם לא יסולא בפז - רופא המשפחה החזיק את רונה ואת הוריה ולא וויתר עליהם לרגע, שישי או שבת או חג, בעת התקף או בעת יציבות, אין לי מספיק מילים לספר לכם מה היתה המשמעות של נוכחותו האנושית והנחושה.
היו התנסויות, מטפלים ואנשים שהגיעו והלכו איתנו מקטע מהשביל, הגישו מים, עודדו ותמכו ואז המשיכו בדרכם.
עברו כמה שנים;
רונה החלה לקחת תרופות בסדירות.
היא הסכימה ללכת לוועדת סל שיקום, למרות שמבחינתה, בשלב זה, לא הסכימה להכיר בכך שיש לה משהו, הסכימה לשקר להם בהבטחה שיצא מזה מימון תואר.
היא הלכה ללמוד, תוך כדי התקפים.
היא גרה בדירה שיקומית, למרות ששנאה כל רגע ובמיוחד את המשתקמים האחרים.
החופשים היו איומים, היא חזרה הביתה לספה והיה קשה לנתק אותה, ושוב היו מעגלי פגיעה ושוב התערבויות.
משא ומתן על ביקורים בבית, משא ומתן על מימון, משא ומתן על קשרים.
ועוד החמרה.
ליווי מעולה של מתאמת שיקום שרונה התחברה אליה.
עוד ניסיונות, שלא צלחו, למצוא מקום שיקומי לרונה.
ואחד הרגעים הקשים של המסע; הרגע שבו ההורים נדרשו להגיד לרונה שהיא יכולה להגיע הביתה רק לביקורים, רק לארוחות, רגע שהיה קשה ומכונן להם, וגם לה.
רגע שממנו ואילך הדרך נפתחה לפניהם ונבנתה מחדש.
רונה סיימה תואר, החלה לעסוק באומנות שתמיד חלמה עליה, החלה ליזום ולעשות פעולות לקראת הגשמת חלומותיה ובינתיים בנתה לה חיים טובים בעיר מרוחקת מהוריה.
בנתה מערכת קשרים ובה חברים ועמיתים, מצאה עבודה בתחום שבו היא מצטיינת ומחזיקה בה, והחלה לשקם את יחסיה עם בני המשפחה, תוך שהיא מספרת את הסיפור של שנות ילדותה ומחלתה בהכרה, באחריות ובצער, ובני משפחתה מחבקים אותה ומספרים את הסיפור שלהם וכך הם אורגים ביחד את עצמם כמשפחה שהם.
כשאגם שלחה לי את התמונה, כתבתי לה: "ניסים ונפלאות, נראה לי שווה שתיה לחיים."
ובפעם הראשונה שאני זוכרת בכל שנותי כמטפלת, אגם אמרה "נשמח".
אתן מבינות, אנשים שהלכו בשביל הייסורים, לא ממהרים לחגוג הישגים;
למה? אולי כי ברור להם שיש עוד התמודדויות לפניהם, הם חוששים שלחגוג עכשיו יקרא לעין הרע, ולפעמים כואב מדי להתבונן בדרך שעשינו ואנחנו לא בטוחים שלא נשוב ללכת בה.
כך או כך, ישבנו במרפסת היפה שלהם, שתינו לחיים וסיפרנו לעצמנו את הסיפור מראשיתו ועד עכשיו וסיכמנו שמדובר בניסים ונפלאות, ששווה לחגוג את הרגע הזה.
וכשאגם הביאה זר פרחים והתחבקנו עוד חיבוק, איתה ועם אבא של רונה,
צחקתי ואמרתי שנתראה בחתונה או בהתקף הבא ובינתיים;
בינתיים נתמלא בהכרת תודה על הרגע הזה!
"הַתִּזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶךְ" אמרה לאה גולדברג, וידעה מה שאמרה.
תודה שזכינו ללכת בדרך, תודה שזכינו לספר את הסיפור ולחגוג יחד, איזו ברכה!
תגובות