שאלות בלי תשובה

הרבה פעמים אנשים מבקשים ממני את ה"למה?" – למה דבר הוא כפי שהוא?, למה זה עובד?, למה זה לא עובד?

ואני מרימה את ידי באוויר ואומרת שאני לא מחויבת לדעת סיבות, רק תוצאות, ושבפיבוט אפשר להגיע לתוצאה – לרווחה, להתנהגות של שיתוף פעולה וזרימה בסדר היום, לשמירה והגנה – גם כשלא יודעים סיבה.

הסיפור הבא הוא על רגע כזה שלי;

בחופשה הנוכחית, הלכנו לטייל.

טיול שלא בדיוק הבנו כמה ארוך ומורכב הוא הולך להיות.

נשמע כמו החיים?

משום מה, כשעשיתי את התחקיר לטיול, ראיתי שאורכו הוא 6.2 ק"מ, רק שלא שמתי לב, שמדובר בכיוון אחד, ואחר כך צריך גם לחזור.

מה עוד? מדובר בנתיב מלא אבנים ושורשים, שבעונה זו מלא במים ובוץ, ובמקרים רבים מצטמצם לסביבות רוחב צר, שבקושי אדם אחד יכול לעבור בו, כך שהעובדה שאנשים הולכים וגם חוזרים – הופכת להיות אתגר של ממש.

אז למה לעשות כזה? כי במדירה, אי חינני שהוא חלק מפורטוגל, יש "לוואדות" – תעלות מים פתוחות שמפזרות את המים ממקורות שונים, ולידן יש מסלולי הליכה יפים ממש.

והמסלול הזה משך אותנו במיוחד,

כך שגם כשגילינו שמדובר במסלול של הלוך וחזור, 13 ק"מ בסך הכל והחלטנו שיאללה, הולכים.

מדובר ברמת קושי ומרחק שאינה תפקודית עבורנו, כלומר – דבר שאנחנו לא עושים ביומיום, מה שאומר שהחלטנו לגנוב משאבים מהימים הבאים לטובת האירוע הזה.

החלק הראשון של הטיול עבר בטוב, המקום כל כך יפה, ציפורים עמדו לאורך המסלול ושרו לנו,

הנוף נפתח ופלאים מפלאים שונים התגלו לעינינו.

המטיילים האחרים בנתיב, בני לאומים רבים, היו מתחשבים – וכשיצא שהיינו צריכים להתחלק בנתיב צר, פעם הם פינו את הדרך באמצעות השענת רגל על הצוק מעל תעלת המים.

כך פעם אחת אנחנו פינינו את הדרך ופעם אחת האנשים שמולנו, תוך אמירת "תודה" במבטאים שונים מרחבי העולם

הכל היה מקסים עד שהגיעה המנהרה השנייה בדרך חזרה;

בחציו השני של המסלול, אחרי המפל המקסים, שבדיעבד היינו צריכים להסתובב ולחזור בו, היו שלוש מנהרות סלע, שהכרנו אותן מהדרך הלוך.

המנהרות הן לא משהו שאנשים הכינו, יפה ומסודר, אלא משהו שהטבע הכין, מה שאומר שהסלע בעיקר מכוון להפתיע אותך ולחבוט בחלק של הראש שעליו לא הגנת עם היד

על הקרקע יש את הלוואדה, תעלת המים, ולידה דרך, שבשלב זה של השנה היא מלאה בשלוליות בוץ בעומקים משתנים.

במנהרה השלישית, בעוד אני מכופפת לחצי כדי שראשי לא יפגע (שוב) בסלע, והולכת בזהירות על הצד של תעלת המים, עם יד על הראש, איפה שיש הכי פחות בוץ, הגיעו מולנו אנשים.

במארג הזהיר של שיתוף הפעולה בין ההולכים לבאים, האדם שעמד בראש טור הבאים – החזיק עליו ילד במנשא קדמי ולא שיחק את משחק ההתחשבות שהיכרנו עד כה.

הוא נתקע

לא זז

הסתכל על השלולית ואמר "לא"

מאחורי עמד טור שלם של אנשים במנהרה ובחוץ, מאחוריו היה משהו דומה, והוא? עומד!

מולו יש מה שנראה כמו שלולית ממש עמוקה, והוא לא מוכן לדרוך בה בשום אופן.

עכשיו תבינו, מישהו חייב לדרוך בשלולית כדי ששנינו נעבור, אין באמת דרך אחרת שהוא יתקדם לכיוון אחד ואני לאחר

אבל הוא, האיש עם התינוק במנשא, לא מוכן להיות מי שידרוך בשלולית העמוקה, הוא עומד, והתינוק מתחיל לבכות במנשא.

אמרתי לו שהוא חייב להתקדם, כי כולנו תקועים, אבל הוא לא התקדם, ולאחר מספר .דקות של האירוע הזה, בכעס ממש גדול על האיש התקוע שלא מוכן לדרוך בשלולית,

פניתי והלכתי בשלולית העמוקה.

היא היתה באמת עמוקה, וכל הנעליים שלי התמלאו במים, ובגלל שפעלתי בכעס והיתה המון אנרגיה בתנועה, נפלתי קצת קדימה ושרטתי את כף היד שלי בסלע

וכך הטור שלי, של החוזרים במסלול, התחיל ללכת בשלולית העמוקה – וטור הבאים עבר ללכת במסלול היבש.

סיימנו את המסלול, אבל הרגע הזה נשאר איתי ולפתע חשבתי על רגע דומה, שקרה לי לפני המון שנים בקורס צבאי דלוח שעשיתי אחרי הטירונות

הגיע יום שישי והיינו במסדר לצאת הביתה, כשלפתע הסגל אמר שאי אפשר לצאת כי אחד השירותים סתום במגוון מוצרי היגיינה נשית שבנות סתומות זרקו לשירותים.

ושעד שלא ננקה את האירוע הזה, לא נוכל לצאת.

אני ממש רציתי לצאת הביתה, הזמן התקדם והיה לי ברור שאם אני מאחרת את האוטובוס האחרון אצטרך לנסוע בטרמפים וממש לא חבבתי את הרעיון.

המחשבה שהיתה לי בראש, היתה שמי שמספיק דבילית כדי לזרוק תחבושות וטמפונים לשירותים, שתלך עכשיו לנקות את הסתימה.

אבל היקום לא פועל ככה, לפחות לא מייד,

וכך יצא שעמדנו דקות ארוכות בדממה ברחבת המסדרים, כשהסגל מחכה שמישהי תתנדב לנקות את הסתימה.

אני זוכרת את אותו כעס עולה בתוכי, כשהלכתי לנקות את השירותים, שהיו מגעילים למדי.

בערב, במרפסת הבית השכור שלנו, דיברתי על הרגעים האלה, על החלטות שבמסגרתן אני עושה את מה שצריך כדי לפתור את המצב, לקדם עניינים, אבל בשני המקרים האלה, השלולית והשירותים – עשיתי דברים מתוך כעס ותסכול.

"אם הוא רק היה מבקש ממני במילים לעזור לו, הייתי עושה את זה בשמחה" אמרתי בשיחת המרפסת, על האדם עם הילד במנשא שעמד מולי במנהרה.

"למה את תקועה על הדבר הזה"? שאל אותי ילד א', "החלטת, קידמת את הנושא, לפעמים אנחנו עושים דברים שצריך וגם כועסים, מה הבעיה"?

"זה מעניין" אמרתי, "אין לי מושג מה באירועים האלה נשאר איתי, אני חושבת שמה שמפריע לי זה שאין לי תובנה או מסקנה או נוסחה לקחת הלאה, כך שבאירוע הבא אוכל לפעול בלי כעס ותסכול.

אני רוצה לעשות פעולות בלב שלם, לא רוצה לעשות ולכעוס, שהרי כעס הוא לא רגש באמת, אלא איזשהו צער או כאב שבישלתי אותם ועכשיו עולים מהם אדים חמים.

המון פעמים יוצא שאני עוזרת לאנשים בלי שהם אומרים במפורש שהם צריכים עזרה, אז למה דווקא באירוע הזה יצא איזה צער ותסכול שהפכו לכעס?

חזרנו מהחופשה ואין לי עדיין תובנה חדשה על האירוע, וזה כנראה בסדר, כי יש שאלות שאני שואלת את עצמי ולוקח לי שנים לענות עליהן,

ויש שאלות שנשארות בלי תשובה, להמשך חקירה, להמשך התבוננות.

האם בפעם הבאה שבה יהיה מקרה כזה אצליח לדרוך בשלולית בשלווה ובנחת?

האם אבחר להישאר לעמוד בנתיב היבש ולחכות בחיוך עד שהאיש יבין שזה חלק מהנתיב שלו?

הנחתי את השאלה בארון, חשבתי שבטח יהיה מעניין בהמשך לחזור ולהתבונן בי ובה, כי ללא ספק היקום תביא עוד שלוליות שמישהו אחר לא רוצה לדרוך בהן ומעדיף שאני,

והמשכתי ללכת.

שיהיו דרכינו פתוחות

ושתמיד יהיה לנו כוח לדרוך בשלוליות

עדיף בחיוך ובלב שלם, אבל גם בכעס אפשר להתקדם.

בתמונה: תמונה מהטיול – לוואדה קלדירה וורדה במדירה