על ציפורים, פחד, ומצבי פגיעות

שבוע מבורך,

איזה שמחה יש בגשם הראשון!

הצמחים רחוצים ואני יכולה לשמוע את הכרת התודה שלהם על המים, אחרי קיץ חם וארוך.

*שימו לב; סיפור זה מכיל תיאורים גרפיים של ציפור מתה, מי שרגישים לנושא או מטורגרים ממנו מוזמנים לעצור כאן

אני רוצה לדבר איתכם היום על הבורות הקטנים שלנו, על המקומות שבהם אנחנו פוגשות ופוגשים איזו טפשת, בלבלת, בהלת או חדלת בעצמנו - המקומות שלא נשים בקורות החיים.

האירועים שבהם אנחנו קוראות לעצמנו בשם תואר לא נעים שלא נקרא בו לאף אחת אף פעם;

הרגע שבו החלטתי לקחת את התבנית בלי כפפות, רק עם מגבת רטובה מהמטבח וקיבלתי בתמורה כוויה (נוספת) או כשסגרתי לעצמי (שוב) את היד במגירה, או ניסיתי (שוב) להניע את האוטו מבלי לנתק אותו מהחשמל, שקבעתי שוב פגישה על פגישה, או עשיתי עוגת גבינה ושכחתי את הגבינה.

אני זוכרת היטב את הרגע האייקוני שבו ארון המטבח העוין בביתם הישן של הורי חבט בראשי כשהייתי בתיכון, ומעוצמת הכאב והעלבון חבטתי בו בחזרה, והוא כמובן קפץ וחבט שוב בראשי ביתר עוצמה.

אתם מבינים, זה רגע שיכול להיות מאד משפיל, רגע שבו גיליתי טפשת - ואם הייתם מחפשים לאיזה גיל התפתחותי תואמת התנהגותי, הייתם בוודאי מוצאים אותי אי שם בגיל הגן.

אתמול החתולים הביאו ציפור ופירקו אותה ברחבי הבית.

זה היה אירוע די צפוי; כשאחד מאיתנו נעדר מהבית, הם רואים לנכון לכבד אותנו בהרג ציפור ופירוקה ברחבי הבית, יש האומרים שהם דואגים לפרנסת המשפחה, באמת שאין לי מושג מה זה המנהג החתולי הזה, אבל הוא קיים.

לפני כמה שבועות אני הייתי באילת ונועם קיבל ציפור מתחת לספה בסלון, הפעם נועם נסע לאילת ואני התעוררתי לקול רעשי גריסה ומראה של רצפה מכוסה נוצות. בעוד שנועם אסף את תוצאות הטבח בציפור בקור רוח משועשע, אצלי המצב מאד שונה: קוראי הנאמנים בוודאי זוכרים שאני מפחדת מתרנגולות וציפורים. האמת, מפחדת זה מילה עדינה יחסית לאימה שמתעוררת בי.

לא בטוח מה גרוע יותר, ציפור חיה בבית או ציפור מתה, מה שבטוח זה שהחתולים שלי מזמנים מדי פעם לאורך השנים את כל הגרסאות של ציפור בבית שאפשר לתאר. לאלה מכן שאומרות בליבן עכשיו "אבל זו חשיפה" - טעות בידכן, חשיפה היא שיטה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, שבאמצעותה אפשר להתיידד עם דבר מפחיד באמצעות חשיפה לגרסאות מרוככות שלו, בהסכמה ובסביבה שאדם מרגיש בטוח. במקרה זה, אמנם ביתי הוא מקום בטוח, אבל רצח ציפור בחדר השינה שלי אינה גרסה מרוככת של כלום, והיא לגמרי לא ברצוני ובהסכמתי.

וכך יצא ששכבתי במיטה וניסיתי להזעיק עזרה.

אחותי, שהיתה ערה, אמרה שהיא אוהבת אותי הרבה אבל אין מצב שהיא עוזרת עם הגועל הזה. אבא שלי היה בעבודה, ואשכרה צחק בטלפון כשהתקשרתי אליו לשאול למה אמא לא עונה. גיסי, שהיה ללא ספק מגיע מייד ומפנה את הגופה, נהנה בחו"ל; נועם - כאמור שהה באילת, ואמא שלי לא ענתה לטלפון.

שכבתי במיטה וניהלתי שיחה עם עצמי:

"כמה זה גרוע?" שאלתי, "את באמת לא יכולה להתגבר?, יש כל כך הרבה דברים שהתגברת עליהם, גופה של ציפור מכניעה אותך?"

הגנבתי מבט קדימה, לעבר הדלת, וראיתי את מה שנראה כמו ראשה של הציפור שוכב עם חלקים מכנפיה והתשובה היתה חד משמעית, כן, זה גרוע, כן, זה מכניע אותי, לא; אין מצב שאני יורדת מהמיטה.

"מה עם לקרוא לשכנים?" שאלה אחותי, ואני לא הסכמתי, כך שחיכיתי עוד כעשרים דקות עד שאמא שלי שמעה את הטלפון והגיעה להצלתי.

היא ניקתה את שרידי הטבח, ועל הדרך גם כיסחה את הדשא כי "צריך לפני החורף" והכניסה את שק הפחמים למחסן ושטפה את הכלים שהיו בכיור, נכס שהיא. וכל זאת בזמן שאני, הילדה בת ה56, התקלחתי והתלבשתי וניסיתי להתאושש מהבהלת והגעלת שאחזה בי.

פיבוט מיועד לאנשים במצבי פגיעות; המקום שבו אנחנו, גדולים, חכמים, מבוגרים ורבי רושם – מצויים במצב פגיע, הוא מקום שבו יש מעט חמלה שלנו כלפי עצמנו.

הבורות שאליהם אנחנו נופלות באופן סדרתי, הפחדים שלא עברו עדיין - ואולי לא יעברו,

רגעי חוסר שיקול הדעת שנגמרים בפגיעה. מכל הבורות שאליהם אני נופלת, או קופצת, אלה הבורות שבהם אספקת החמלה העצמית שלי הכי דלה.

בפגישת ההדרכה שהתקיימה בזום מייד לאחר תקרית הציפור, עלה מקרה זהה;

מדריך לקח את השלט של המזגן, בידיעה שהפעולה הזו גורמת לנער למצוקה גדולה.

הפעולה אמנם גרמה לנער למצוקה והוא היכה את המדריך.

ואז, מישהו אמר למדריך "אבל אמרנו מלא פעמים שלא לקחת לנער את השלט" והמדריך התפוצץ. "אתם מבינים"? שאלתי את חברי הקבוצה, "מה היה קורה אם מישהו היה בא לעזור לי עם הציפור ואומר לי משהו כזה?"

הקבוצה שתקה.

"מה לדעתכם הייתי עושה למי שהיה מוכיח אותי או לועג לי או אומר דבר שממנו משתמע שקפיצתי לבור הפחד והגועל היא ילדותית, מטופשת, חלשה ולא ראויה לגילי ולמעמדי"?

בשלב הזה ראיתי קצה חיוך על פניה של אחת המשתתפות שאמרה בעדינות "רע מאד", ואני הסכמתי איתה בחיוך.

"במקומות שבהם אנחנו מאד פגיעים, אומרים לעצמנו דברים רעים על עצמנו ומרגישים קטנים וחסרי אונים, אנחנו הכי זקוקים לחמלה והגנה מהזולת, לא משנה גילנו ומעמדנו.

אם אנחנו לא מקבלים אותן, ובמקומן מגיעים שיפוטיות, גינוי או לעג, מופעלת אצלנו תגובת מצוקה, ואנחנו קופאים, בורחים או תוקפים. לעומת זאת, מי שמצליחים להביא לנו השתתפות וחמלה במקומות האלה, שמחבקים אותנו בטפשתנו ובבהלתנו - זוכים להכרת תודתנו לתמיד".

"אז מה אפשר היה להגיד למדריך?" שאלה אחת המשתתפות בקבוצה.

"איזה באסה שכל כך התאמצת לעזור לנער הזה, ואז הגיע רגע של חוסר תשומת לב עם השלט של המזגן והוא התפוצץ".

אפשר גם להשתתף ולספר רגע שלנו, שבו אנחנו נופלים שוב לבור משלנו, ובעיקר להצליח להתבונן בעיניים טובות ובחמלה בעצמנו ובזולתנו; מחליקים, נחבטים, נבהלים ונכווים, שוב ושוב.

אני חושבת, אולי, שהרגעים האלה, הבורות הקטנים שבהם מצטברים המים המרופשים של השיפוטיות והבושה – הם מקומות נפלאים להנביט בהם לוטוס של אהבה וחמלה.

שבוע נפלא

 התמונה: לוטוס של חמלה, אני וFOTOR