רשימת הכֵּן

שבוע טוב

בקצת השבוע שהיה השבוע, נצנצה הודעת ווטסאפ שקיבלתי;

"היי, רוצה לשתף בחוויה טובה" כתבה אשת מקצוע שלמדה פיבוט.

"היתה לי פגישה עם צוות בבית הספר לחינוך מיוחד שאני עובדת בו, לגבי קבוצה שהעבודה בה מאד מורכבת.

הפגישה החלה בכך שהצוות אמר שהתלמידים, החברים בסדנה לא עושים כלום.

באיזשהו שלב, הכנסתי את המושג "רשימת הכן".

בתוך עשר דקות היו לנו לפחות שניים או שלושה דברים שכל חבר עושה, וכל התחושה השתנתה מיאוש, להרגשה שאפשר למצוא דברים.

רק רציתי לחלוק את זה"

באותו יום ממש, נפגשתי עם צוותים של שתי מסגרות דיור לאנשים מיוחדים.

"קראתי את הסיכום של פגישתנו הקודמת" אמרתי להם, "ונראה לי שלא כתבתי את החלק האחרון של מה הסכמנו שתעשו, בא לכם לחזור רגע ולספר מחדש מה היה ולעדכן מה עשיתם בחודש שעבר מאז שנפגשנו?"

"בטח" אמרו אנשי הצוות, וסיפרו על קושי שהיה בין אנשי הצוות באחת מהדירות שהם מנהלים, ועל הדרך הרגישה, המקסימה והמועילה שבה פתרו אותו. כל משתתפי הקבוצה התפעלו מההתערבות שנעשתה ותוצאותיה במילת תואר כזו או אחרת, ובמיוחד אני, ואז הצוות רצה להעלות נושא אחר ואני עצרתי.

"אתם יודעים" אמרתי להם, "אנחנו ממש רגילים לדבר על בעיות, ותמיד יש אספקה נרחבת של בעיות. היום אני רוצה לדבר על מה עשיתם טוב, ואיך אפשר "להוציא נוסחה" מההתערבות המוצלחת שעשיתם, ולהעביר את הנוסחאות הללו הלאה, לכלל הצוות שלכם"

המשתתפים לא הגיבו, חשבתי שהם היו קצת המומים מהרעיון, אבל לא חיכיתי לאישור, אלא התחלתי במלאכה:

"הדבר הראשון שעשיתם נכון, היה להבין שבעיה ביחסים בין הצוות לבין עצמו בדירה, זה כמו שאבא ואמא נמצאים בסכסוך בבית. כמה זה חשוב לרווחה של הילדים?"

"מאד חשוב" ענתה חלי, "הצוות מאד משפיע על הדיירים, באמת כמו הורים וילדים"

"הדבר הראשון שאני רוצה לציין הוא שזיהיתם שזה אירוע מאד חשוב והרמתם דגל, או "הכרזתם אירוע" כמו שאני אוהבת לקרוא למצב הזה.

למדנו בפגישה הקודמת שאם הבית היא נהדרת ומוערכת, ושהמדריכים מתלוננים שהיא הרבה עסוקה בטלפון ובאירגונים וסידורים בזמן שהילדים בבית, במקום לקחת חלק ביחד עם המדריכים במשימות השוטפות.

המדריכים הרגישו שהעובדה שהיא מוסחת ועסוקה בדברים אחרים היא לא הוגנת ומפריעה, והיא אמרה שיש לה המון משימות לעשות ביחס לילדים כמו לסדר להם תורים רפואיים, לעבוד מול בתי הספר שלהם ומול הוריהם".

"ישבתי איתה ובדקנו ביחד את המשימות שבאחריותה" סיפר אמיר, "מאד מהר התברר שאכן המשימות שלה רבות מאד, ואז החלטנו לתת לה עוד זמן לבצע אותן וגם לעבוד על ייעול וצמצום שלהן"

"בנוסף, ישבתי לשוחח עם הצוות, והתחלתי מלהגיד על כל אחת ואחד מהם במה הם טובים, במה הם חשובים ותורמים לדירה ולאנשים סביבם".

"זה דבר נפלא, להזכיר לאנשים מה הם כן" אמרתי, "כשאנשים מרגישים שמעריכים אותם ומחזיקים את החלקים שלהם שכן טובים, הם מסכימים להחזיק את מה שצריך לשפר, ואפילו שמחים לשתף פעולה. אני חושבת שהרבה התנגדויות של הורים וצוותים במסגרת הדרכה וטיפול יכולות להימנע, אם נזכור ונזכיר להם – מה הם כן"

ואחר כך הם העלו את מה שהם מרגישים ומה הם צריכים כדי להצליח" סיפרה מיכל והמשיכה;

"כולם הבינו מה קרה, וכמה חשוב לדבר ולתאם בינינו איך לנהל את הבית ככה שהיחסים בצוות יהיו טובים ותהיה תחושת הוגנות לכולם".

שוב עצרתי ודיברנו על כך שהוגנות זה לשאול כל אחד מה מתאים לו ומה קשה, ולראות איך אנשים מרגישים שרואים אותם ומתחשבים בהם, ובעצם לפעמים כמה קל לעשות את זה, וכמה אנשים מעריכים ושמחים שאכפת לסובביהם מה הם מרגישים ורוצים, ובעיקר שלא יסבלו שלא לצורך.

ואז מיכל סיפרה שהיא חשבה על איך ממשיכים את השיח, איך מייצרים המשך קשר ותקשורת של הצוות שבו הקסם הזה שקרה ימשיך לקרות;

"נתתי להם שני שוברים לארוחת בוקר בבית קפה, וסידרתי שיחליפו אותם בעבודה, כדי שהצוות יצא באופן קבוע וימשיך לתקשר, ימשיך לתחזק את היחסים הטובים שלהם" סיפרה.

ומכאן, באופן טבעי, המשכנו לעוד נושאים שהעסיקו את הצוות, ובכל נושא ראינו איך הצוות המנהל עושה עבודה נפלאה, ואיך אפשר "להוציא נוסחה" ולהעביר את העשייה הטובה הלאה, למדריכים שבשטח.

איך אפשר להעשיר, ללמד, לחזק, כך שהצוות ידבר בשפה שמועילה לכולם, והבית, שהוא מסגרת הדיור, יהיה מקום טוב לעבוד בו ולגור בו.

אני זוכרת איך חששתי בתחילת דרכי בתחום הפסיכולוגיה החיובית, להתמקד במה כן, במה אפשר, במה טוב ומצליח, אני זוכרת שחששתי שאם אתמקד בטוב, אנשים יחשבו שהכל בסדר ולא ירצו לבוא יותר לטיפול, להדרכה, ואז הבעיות יישארו.

עם השנים, אני רואה שוב ושוב, שלמלא את המיכל בדלק של טוב, להחזיק עם האדם את מה שהוא כן – עוזר לו להחזיק את מה שצריך לשפר ולשנות.

שתהיה שנה מלאה בכן,

שבוע טוב

בתמונה: רגע מהרחוב בבנקוק