top of page
חיפוש

חופשה על כל גווניה

לפני 12 דקות
זמן קריאה 4 דקות

אני בחופשת חורף באנגליה, 

היקום, בטובה, הציעה לי לבוא לנסיעת עסקים של נועם, בעלי שיחי', ואני לא קפצתי על ההזדמנות, כי נראה לי בגילי ובמצבי קפיצות זה פחות מומלץ, אבל בהחלט מאד חבבתי מאד את הרעיון של אנגליה בתקופת הכריסמס;


בדמיוני, נראו קישוטים ואורות, תה של אחר הצהריים עם סקונס וריבה בריטית משובחת ומפגש עם גיסתי שגרה פה, שאותה לא ראיתי כמה שנים. כדרכה, היקום השתעשעה וביטלה את ההצעה; נועם הודיע שהתברר שכרטיסי הטיסה יקרים מדי בגלל חנוכה, והם הזיזו את הדבר שהיה אמור להתרחש כעת – לסוף ינואר. 

אך אני לא נכנעתי, וניהלתי עם היקום משא ומתן עם דרישות ברורות לחופשת חורף באנגליה ממש עכשיו.

וכמו שהיקום בחסדיה יודעת לעשות לפעמים, נועם התקשר והודיע שמהנדס שהיה אמור לנסוע לתערוכה בלונדון לא יוכל לעשות זאת והוא נדרש למשימה.


כך יצא, שביום שני, טסנו ללונדון.

נסיעות זה אירוע שמזמן הזדמנויות וחוויות חדשות, שאנשים רבים מסווגים כ"טובות" ו"רעות" בהתאם למגוון של סיווגים;

האם החוויה הזו דומה למה שדמיינתי ותיכננתי?

האם נעים, טעים, נחמד, חינני לי כרגע?

ועוד מגוון מדדים שלעיתים גורמים לאנשים לחוות את הרגע כ"מבוזבז".

מה זה בעצם רגע מבוזבז? או משובש? 

זה רגע שלא הייתי בו, כי עסקתי ברגע אחר, נגיד במה שחשבתי שיהיה בעבר, או דאגתי ממה שיהיה בעתיד.


אחד מהתחביבים שלי הוא לטעום את טעמו הרגשי והגופני של הרגע הזה, ולאו דווקא להחליט מה אני חושבת עליו. רגשות ותחושות גוף הם דבר מעניין; יש הרבה מהם, והם מופיעים ומופיעות בתמהילים שונים. כמו טעמים וריחות של אוכל או שתיה, כך גם לתחושות גוף ורגשות יש טעמים וריחות, ואני חובבת גדולה של התבוננות בהם.


ביומיים הראשונים, נועם היה בתערוכה וגיסתי ואני הסתובבנו בלונדון ונהנינו כמו שאומרים באנגלית To catch up , להתעדכן בכל הנעשה אחת בחיי השניה, לבדוק את שלומם של אנשים שאנחנו מכירות בעיקר מסיפורים אחת של השניה, וקצת גם לדבר על העתיד.

הלכתי יפה, התמודדתי יפה עם האוכל ולפשוט וללבוש את המעיל שלי אלף פעמים ביום, והתמודדתי בכבוד גם עם הארוחות העסקיות שהצטרפתי אליהן בערב, כך שבסוף היום השני התבוננתי בתפקודי בהתפעלות ואמרתי שוואללה, "היה אותי".


מייד בראשית היום השלישי התברר שכל המשימות הללו תבעו את מחירן, וקמתי ליום שבו הרגשתי הכי נכה שלי;

עצמותי חרקו, כאב לי בכל מקום שיודע לכאוב בערך, הייתי תשושה ומסוחררת והיה ברור שכל תוכנית שהיתה לי תצטרך להשתנות לטובת יום מנוחה.

ככה עובדת משוואת המשאבים; אם נכנסת למשיכת יתר, יבוא תשלום דגש ויתבע שתשלמי את המינוס הזה עכשיו ובריבית. מזל שאני מתורגלת ואוחזת במשככי כאבים מתאימים, ועוד יותר מזל שאני לא נבהלת. 


תחושות גוף כאלה, כמו כאבים ותשישות, באות אצלי עם סוג של נהי קיומי, הרוח שורקת במערות נפשי ושרה לי שירי דכדכת, כמה מועיל שאני חובבת גדולה של שירי שואה ותקומה, בשבילי "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה" הוא שיר לכת קצבי עם קצב מחיאות כפיים תואם. מכיוון שאני מטיילת וותיקה בנוף הנהי, אני לא מתפתה להקשיב לקול הרוח, ומתמקדת בלטפל בי יפה; להשקות, לחמם, להכניס תוכן נעים, להוריד דרישות למינימום ולהנגיש במקסימום.


כמובן שכמו בימי נהי, כל דבר שיכל להשתבש, השתבש;

שכחתי את הטלפון בחדר, וכשחזרתי לקחת אותו, שוב מעלית, שוב לצעוד במלא מסדרונות, התברר שהמלון שכח שביקשנו לצאת מאוחר וביטל את כרטיסי הדלת, כך שצריך היה שוב לרדת במעלית, שוב לצעוד במלא מסדרונות, לעמוד בתור ארוך לפקידת הקבלה כדי להסביר שוב, נו, אתן מבינות.


ככה התנהל היום הזה, כולל הרגע שבו הזמנו אובר למלון הבא, יצאנו לשבת בחוץ עם המזוודות כי הוא מגיע עוד שתי דקות - רק כדי לגלות שהוא ביטל, וכך גם שלושה נהגים אחריו - תהינו אם מדובר בסלידה מאיתנו כישראלים או מהמקום שאליו ביקשנו לנסוע, או משעת הפקקים הלונדונית שביקשנו לנסוע בה, והגענו למסקנה שליקום פתרונות.


חסן, הנהג שכן לקח אותנו, הקפיא את האוטו והתעקש להכניס "אוויר מבחוץ", מתובל באגזוזי כל המכוניות שעמדו איתנו בפקקים, ובמלון הבא התברר שהחדר שביטלתי חויב במחיר מלא, באחריות מלאה שלי,  פקידת הקבלה התחילה להשתתף בצערנו ולנחם אותנו על האובדן;

"האם יש לכם אנשים שיוכלו להשתמש בחדר הזה?" היא שאלה וענינו שהאנשים שהיו צריכים להשתמש בחדר, ביטלו את הגעתם, שזו הסיבה שביטלנו אותו, רק שבאמת לא שמתי לב שביטלתי יומיים אחרי המועד האחרון לביטול.

"הכל בסדר" אמרתי לפקידה בחיוך, "זה רק כסף, לא איבדתי איבר."

הפקידה היתה המומה וסיפרה שאנשים כועסים ומאשימים אותה ברגעים כאלה, ושוב השתתפה בצערנו, מה שהיה משעשע במיוחד, כי צערנו לא בא לבקר בכלל.


הנחנו את חפצינו בחדר במלון ויצאנו לשוק הכריסמס, שבדיוק נסגר בשש בערב, כי אלה השעות פה, אך הספקנו להגניב איזה יין מתובל בדרך למסעדה הבריטית המתוחכמת שבחרתי לנו לערב.


בדרך, במונית של חסן, קראתי בקול רם את התפריט והוא היה נשמע נפלא, אך ביום נהי, וכל עוד הוא בתוקף, גם תפריטים עם פירוט נפלא יכולים להתברר, איך לומר, מעניינים.


כמו שסיפרתי בהתחלה, אני חובבת גדולה של קוקטיילים מעניינים של רגשות ותחושות גוף, והארוחה הזו היתה בדיוק כזו, סיום הולם ליום של הרפתקאות כאלה: המנה הראשונה הגיעה, היא היתה מורכבת מכמה וכמה מאכלים לחלוקה. לא הצלחנו להבין מה בדיוק אנחנו אוכלים, למרות שהיה פירוט מלא בתפריט, ולמה בדיוק מישהו חשב שזה אירוע שכדאי להשקיע בו.

צחקנו מלא, בעיקר מאיזה זן של קרקרים, הכי קשים ומלוחים שאכלנו בחיינו, שעמדו בתוך ממרח חמצמץ, אולי מפרי כלשהו, והעלו קוקטייל רגשי של תמהון, שעשוע, סקרנות והתפחלצות ברוח: "אין מצב שהדבר הזה קיים ומישהו השקיע בו".


כך עבר לו, כנראה, יום הנהי, כי הקינוחים הגיעו והתבררו כמעולים ומרשימים.

הקתדרלה של קנטרברי היתה ממש חיננית בחושך, תיכף נראה איך הדברים נראים באור יום

שבת שלום,

הקתדרלה של קנטרברי בחושך
הקתדרלה של קנטרברי בחושך

חופשה על כל גווניה

 
 
 

תגובות


  • Facebook

מרכז  ומשרדי PIVOT - קיבוץ עין השופט 1923700

טל. Office@pivot.org.il   |  054-2255021

מעבר לשיחת וואטספ
bottom of page