רגעי גיזום מצמיחים

השבוע ראיינו שליש מהאנשים שישתתפו בקורס פיבוט הגדול והמהמם שייפתח במאי

לקורס קוראים "מובילי דרך" והוא עבורי התגשמות נוספת של חלום לקחת ארגון נוסף למסע אל המציאות של פיבוט

ישבתי עם שותפי בארגון, ובאחת ההפסקות בין הראיונות עם הצוותים, הבעתי התפעלות מהעובדה שהצוותים ממש רוצים לבוא לקורס, סקרנים ופתוחי לב

"למה זה מפתיע אותך"? שאל אותי אריק

"כי הרבה יותר שנים ופעמים פגשתי התנגדות, חוסר אמון ומחסור באמונה, מאשר השנים והפעמים שבהם עפו עלי ועל פיבוט" עניתי, ומייד המשכתי לספר;

"פעם, כשעשינו פרויקטים במחלקות פסיכיאטריות במשרד הבריאות, אחד מהמנהלים האדמיניסטרטיביים שעבד איתי על פרויקט או שניים כתב לי מכתב שלם ובו פירט למה אני הזויה, חושבת את עצמי ולחלוטין לא מחוברת למציאות,

לפחות אני חושבת שזה מה שהוא אמר, כי ריפרפתי על המילים שלו, כמו שאני עושה כשאני קוראת משהו שאני יודעת שיכול לעשות לי כוויה בתודעה ובלב

גל, עורך הדין שלי המהמם, שליווה את הפרויקט וישב איתי שעות עם המנהל הזה, אמר לי שהוא מאמין בי ובפיבוט,

ובפעם הבאה שהוא בא לבקר אותי במשרד, הוא הביא לי מתנה את המכתב הזה מודפס על "קלף של צוואות" ואמר לי לשמור עליו ולמסגר אותו אם אני צריכה"

ידעתי שגל מציע לי למסגר את המכתב כי הוא מבין, ואני מבינה, שמדובר ברגע חשוב

"יש לך שיר על זה" אמרה יערה לאריק; "כל ילד צריך מבוגר אחד שלא יאמין בו"

"כן" אמר אריק, "ואפילו יש לו מוסיקה, לשיר"

הרעיון הזה ליווה אותי בהמשך השבוע, ונזכרתי שכילדה, הלכתי עם סבא דניאל לגזום את האפרסמונים

הוא גזם ואני התנסיתי עם המזמרה הגדולה, שנדמתה כמו מספרי ציפורניים בידיו החסונות, והבנתי כמה כוח הוא מפעיל כדי לגזום את הענפים של האפרסמון

"זה כואב לאפרסמון שאתה גוזם אותו?" שאלתי את סבא בדאגה ובהזדהות

"אולי" סבא אמר

"אבל זה ממש חשוב לו, לעץ, שאגזום את הענפים כך שיוכל לצמוח טוב, ישר ונקי, ולהביא הרבה פרי, וגם לי – שאוכל לקטוף את הפרי ביעילות"

לאורך השנים, עולים בזיכרוני ובסיפורי הרגעים שבהם סירבו לפתוח לי דלת, או מנעו את כניסתי למקומות, או היו עוינים כלפי הרעיונות שהבאתי לעולם

תמיד ידעתי שמדובר בגיזום

תמיד הבנתי שאנשים מנסים לגזום את הענפים שלי כדי שאהיה עץ ככל העצים שהם מכירים, שאתן את הפירות שהם רוצים

אבל אני עץ אחר, ופירותי חדשים וקסומים

נזכרתי בפעם הראשונה שבה הבאתי אבוקדו מהמטע של סבא דניאל לבית הילדים בקיבוץ

האבוקדו היה קשה והמטפלות לא ידעו איך לרככו, אז הן אפו אותו בתנור, למרות שאמרתי להן שצריך להשאיר אותו בשקית החומה עם האפרסמונים שבה סבא שלח אותו

האבוקדו לא התרכך בתנור

אנשים לפעמים עושים דברים ממש מוזרים כשהם לא מכירים

חשבתי איך כל רגע כזה שבו מבוגר אחראי אמר לי מה אני לא, חיזק את מה שאני כן;

לא מתאימה להיות במקצוע טיפולי

לא עושה דברים שכלולים במקצוע שלמדתי

לא אמורה ללמד אנשים את הדברים האלה

לא מוסרית בכסף שאני גובה

לא מוסמכת להגיד

לא חושבים עלי דברים טובים במקומות שקובעים

חשבתי איך כולם צדקו, ואיך כולם עזרו לי להיות מי ומה שאני היום

איך כל מכתב כזה, כל שלילה כזו – הפכה אותי ואת ה"כן" שבתוכי לגדול ומובחן יותר

איך כל רגע כזה הדליק בי עוד אמונה ועוד נחישות

לקחתי את כל הרגעים האלה בתוכי והעברתי אותם בתוך הספרייה הפנימית שלי

לאגף הסיפורים האהובים, אלה שאני רוצה לשמור

אלה שעזרו להביאני עד הלום

השיר: אריק מנדלבאום

בתגובה הראשונה: קישור לשיר עם מוזיקה, שתוכלו לשיר לכן בלב בכל פעם שתזכו לגיזום