רגע, אני המבוגר האחראי!

שישי מבורך,

אני רוצה לספר לכם סיפור קטן, שלמרות קוטנו, אני מונה אותו בין ההישגים המשמעותיים של השבוע הזה, כיאה לזמן מלחמה שבו המשאבים של כולנו קצרים ומשקל המשימות כבד.

באחד מימי השבוע היינו אמורות, יערה ואני, להפגש עם קבוצה מקצועית בשמונה וחצי בערב. מדובר בפגישת הכנה, אחת משלוש, לקראת כנס מקצועי שיתקיים בעזרת השם ועוזרו טראמפ, במאי.

כבר כשקבענו, יערה שאלה אותי אם אני באמת מסכימה לעשות דבר מקצועי בשמונה וחצי בערב, כי אלה שעות שגם ככה אני לא חובבת בתור שעות עבודה, ומאז אירועי הלב - אלה היו שעות שבהן אני בעיקר מנמנמת על הכורסה לקראת המעבר לשינה במיטה.

הבטחתי ליערה שיש אותי, ושאני באישוש, וקבענו.

כבר ביום שלפני הפגישה התחלתי להסתכל על הפגישה ביומן בקוקטייל של מיאוס ותיעוב, אבל היו דברים אחרים שהייתי עסוקה בהם, ובאמת תודה שיש לי במה להיות עסוקה בזמן הזה. וכך קרה שזמן הפגישה התקרב והלך, ובבוקר אותו היום חשבתי שבדרך כלל, כשאני כל כך לא רוצה לעשות דבר, היקום מתחשבת ומישהו כבר מתקשר לבטל.

אבל אף אחד לא התקשר.

הגיעה השעה שבע בערב, ועדיין ההצלה לא הגיעה, אז עשיתי קפה וישבתי רגע לחשוב על המצוקה.

מאד רציתי לפגוש את משתתפות הפגישה ולדבר איתן, זו לא היתה הבעיה.

ידענו מה אנחנו רוצות לעשות ושזה יהיה אחלה, גם זו לא היתה הבעיה.

התכתבתי עם יערה והתברר שהיא מרגישה אותו הדבר, ויותר מזה, הערכנו שגם משתתפות הפגישה מרגישות אותו דבר.

בשלב הזה, כל אחת הציעה לשניה לשחרר אותה ולקיים את הפגישה לבד;

חשבנו על תירוצים שיכולים להיות מספיק טובים כדי לבטל את האירוע הזה.

ואז,

לפתע -

הבנתי שאני המבוגרת האחראית פה, שהיקום שלחה אותי לחלץ אותנו מהאירוע הזה, וזו היתה תובנה מאירת עיניים.

שאלתי את האחראית על הפגישה מה היא שומעת מהמשתתפות ואם לדעתה הן היו רוצות את הפגישה הזו עכשיו.

היא ענתה שאם היתה שואלת אותן, הן בוודאות לא היו רוצות את הפגישה.

ואז הבנתי, וכתבתי לה שבא לי שניפגש ברווחה - בא לי שכשנתכנס יחד, זה יהיה עם משאבים, ורצון ושמחה של לעשות משהו חדש ונהדר יחד, והזמן הזה הוא לא היום.

כי היום יש מצוקה, וכל המשאבים מוקדשים להחזיק, לשמור ולהגן עלינו ועל כל האנשים שנסמכים עלינו, ושהפגישה הזו תתקיים כשתסתיים המלחמה ונתאושש רגע.

את ההקלה והשמחה שלי ושלה וגם של יערה ובטח של כל משתתפות הפגישה, יכולתי להרגיש מייד, לבבות רבים עפו מצד לצד בהודעות ההקלה בווטסאפ.

התבקשתי לכתוב את הודעת הדחייה וזו היתה לשונה:

״מדריכות יקרות, אנחנו ממש רוצות לפגוש אתכן ברגע של פניות ורווחה🦋שזה לא היום🌷

מאחלות ומתפללות ביחד שהמלחמה תסתיים בקרוב🌈

ובינתיים שולחות ברכות לחיזוק🌟

החלטנו שכל פגישה שנקיים במהלך המלחמה עם א.נשים תהיה כזו שהמשתתפות רוצות בה

שנרשמת ביתרת הזכות והרווחה שלנו, שמקלה על מצוקה ונותנת כוחות

וכל השאר יחכה לזמנים שיבואו עלינו לטובה

ממש עוד מעט

אני ממליצה על הגישה הזו בכל אירוע שאתם ואתן מנהלים, כי המלחמה היא לא לבחירתנו, אבל איך שאנחנו נוהגות ונוהגים בעצמנו ובזולתנו - כן🪷

שולחת ברכות חיזוק והרבה אהבה לכולכן וכולכם🩷״

התמונה, מאחד מטיולי השבוע; שנצליח לפרוח, עם ולמרות התנאים הקשוחים🌈

המבוגר האחראי