פתרון או כשלון?

השבוע עבר כהרף עין, שזה יופי

ובכמה רגעים בתוכו עלה מוטיב הכישלון. רגע אחד היה באמצע השבוע כשמשתתפת בקורס פיבוט שאלה אותי:

"יצא שנכשלת בלעזור לאדם?"

"ברור!" עניתי, "יש באמתחתי כישלונות מפוארים, וביום שישי הזה אספר לך על אחד מהם,

ואולי אפילו אפצח בסידרה של סיפורי כישלונות, כי יש לי ממש טובים".

הסיפור של היום הוא על צוות רב מקצועי של אנשים שלמדו פיבוט,

ובפגישה אחת הביאו להתייעצות את איתי, נער בן 16 בערך, עם מוגבלות שכלית התפתחותית ואוטיזם, שהתקשה ללכת מהאוטובוס שהביא אותו מהבית, במעלה הגבעה ועד למבנה הכיתה שלו.

איתי התנגד ללכת, והצוות מאד לא רצה לאפשר לו להתיישב בכיסא גלגלים, מכיוון שדאג שאם איתי יפסיק ללכת בריאותו תיפגע, הוא יעלה במשקל עוד יותר ויאבד את מיומנויות ההליכה,

"הוא מתנגד, מתיישב על הרצפה ומסרב לקום" אמר אביתר, אחד המורים "הוא כבד ומתנגד, זה כמו להרים שק קמח של מאה קילו, אין מצב שמישהו מצליח להרים אותו משם".

"ניסינו הכל והוא ממש מתנגד" אמרה רויטל הפיזיותרפיסטית, "הוא מסכים לעשות דברים בטיפול אצלי, אבל לעלות מהאוטובוס לכיתה בשום אופן לא".

כך סיפרו עוד אנשי צוות על נסיונותיהם הכושלים לשכנע את איתי ללכת ברגל בעליה מהאוטובוס עד שלבסוף שאלתי: "מישהו יכול לספר לי על הזדמנות שאיתי כן הסכים ללכת במעלה הגבעה ברצון"?

הצוות מנה אז בערך 25 או 30 איש, וכולנו ישבנו ביחד בחדר הצוות הלא מאד גדול.

"רק נטליה" אמר אביתר בחיוך, "אבל נטליה היא אישיות מיוחדת" אמר, ותיאר את אישיותה המיוחדת, הטיפולית והרגישה של נטליה, בעודו מסתכל לעברה.

אנשים נוספים בצוות הסכימו עם אביתר ואמרו גם הם שנטליה היא קסם, אבל היא לא תמיד שם כשיורדים מהאוטובוס, וזו בעיה.

ממקומי בקידמת החדר התבוננתי בשיח בין אנשי הצוות, והבחנתי בעוד שונות בנטליה, חוץ מתכונותיה המקסימות שתוארו על ידי הצוות.

"יש לי עוד מחשבה על למה נטליה מצליחה לשכנע את איתי לבוא איתה" הכרזתי,

"ואולי המחשבה הזו תוכל להוביל אותנו לפתרון שיעבוד" המשכתי באופטימיות הולכת וגוברת

"האם שמתם לב שלנטליה יש שיער בלונדיני מאד, והיא נבדלת בכך מכל שאר חברי וחברות הצוות שכאן?"

היה רגע של שקט ואחר כך הצוות התפוצץ בזעם "מה? אין מצב! זו החפצה, צבע שיער זה דבר שטחי ולא חשוב",

"רגע, אני רוצה להסביר למה אני מציעה את הרעיון הזה" אמרתי,

"אתם יודעים שאנשים עם נוירולוגיה שונה תופסים את העולם אחרת מאיתנו, ואתם בוודאי יודעים שאנשים עם אוטיזם ומוגבלות שכלית פעמים רבות מייחסים חשיבות בעיבוד המידע לגירויים בולטים ולא בהכרח לשלם שהוא האדם,

וגירוי בולט כזה יכול להיות שיער בצבע חזק, או תכשיט, או כובע, לנטליה יש שיער בצבע צהוב חזק, וייתכן שהוא גירוי בולט שמושך את איתי, ואם אחד מחברי הצוות יחבוש פאה בלונדינית, או ילבש מטפחת צהובה, איתי יבוא איתו במעלה הגבעה, ממש כמו שהוא בא עם נטליה".

ההסבר המקצועי לא הועיל, הצוות אמר שהרעיון לשים פאה או מטפחת צהובה הוא משפיל ואף אחד מחברי הצוות לא הסכים לנסות את הפתרון, אפילו לא פעם אחת.

האדם שהציל את המצב היה יוסי, אב הבית, שאמר "יש לי כובע צהוב ואני אנסה",

בפעם הבאה שבאתי, שאלתי מה היה בניסוי, הצוות לא נראה שמח או נלהב, אז הנחתי שהניסוי נכשל.

"חבשתי את הכובע והוא בא איתי" אמר יוסי.

"אז איפה השמחה"? שאלתי "הפתרון עובד! מצאנו את הנוסחה לעזור לאיתי לטפס במעלה הגבעה!"

"כן" אמר יוסי "אבל אף אחד אחר לא מוכן לחבוש את הכובע הצהוב, או לשים צעיף צהוב, ככה שזה לא פתרון טוב".

"אמרנו לך, זה ממש מעליב" אמר אביתר.

*

"זה לא כישלון" אמרה לי גל, הלקוחה שבאה בחמישי, שגם איתה שוחחתי על כישלונות, ובין היתר סיפרתי לה את הסיפור הזה.

"בטח שכן" עניתי "פתרון צריך להצליח לעבוד בשטח, בשביל האדם שאמור להפעיל אותו ביומיום, ואם הוא לא עובד – סימן שלא הצלחתי",

"זו בעיה שלהם" אמרה גל, "את פתרת את זה והם לא הסכימו להשתמש בגלל איזה רעיון דבילי".

"אני אמורה לעזור ללקוחות שלי לפתור את הבעיה באופן שהם מסוגלים לבצע" אמרתי,

 "אם יש רעיון שמישהו חושב שלא מתאים, אני אמורה לעזור לו לשנות את דעתו לגבי הרעיון שהצעתי, או למצוא רעיון אחר שהלקוח יסכים לבצע, וכאן לא הצלחתי לעשות אחד משניהם".

"את טועה, זה לא כישלון" אמרה גל "ותראי שמלא אנשים יחשבו כמוני",

"יאללה, עשינו עסק" אמרתי לה "אני אכתוב את הסיפור ונקרא מה א.נשים חושבים, אבל הכי חשוב מה אני חושבת עלי, ואני חושבת שפה לא הצלחתי, ושזה בסדר, יש פעמים שאני לא מצליחה והרבה יותר פעמים שכן!"