על כיסאות ורוחות רפאים

שישי מבורך

בכל שבוע אני מברכת אותכם ואותכן ב"שישי מבורך", שפעם היה "שישי שמח" ואז הוחלף בעת המלחמה, כי שמחה היתה נראית איחול בלתי מתאים בעליל. שישי בבוקר הוא רגע שבו אני זוכה להתבונן במעשי השבוע, והתבוננות זה דבר!

השבוע הערתי הערה לגבי מזוזות וקולגה שאלה אותי בפליאה אם אני אישה מאמינה, ועניתי ש"מאמינה" זו מילה קצת לא מתאימה למה שאני, כי אני יותר אישה יודעת.

מה זה אומר?

פעם, לפני הרבה שנים, שאלתי את פיטר, אחד המורים שלי, לגבי היכולות ה"אינטואיטיביות" שלי, מה זה אינטואיטיביות? היכולת לדעת דבר בלי שמישהו סיפק לי מידע ישיר לגביו.

(אני רוצה לעצור שניה ולהמליץ לכן ולכם מעומק הלב לקרוא את הספר "ממבט ראשון" של מלקולם גלדוול, שמדבר על צורות של חשיבה וקבלת החלטות שנעשות מייד וללא חשיבה מודעת)

"איך אני יודעת את הדברים שפתאום עולים לי בראש?" שאלתי את פיטר, "והאם זה לגיטימי שאשתמש בהם במסגרת העבודה?"

"בוודאי" ענה לי פיטר, "את צריכה להתייחס לידע הזה כמו לכיסא"

"למה אתה מתכוון?" שאלתי.

"הכיסא שאת יושבת בו עכשיו" ענה פיטר בחיוך, "האם חשבת האם הוא קיים או לא קיים לפני שישבת בו?"

"לא", עניתי בכנות.

"אז ככה גם לגבי הידיעה שיש לך, שלא הגיעה משום מקום שאת מזהה" המשיך פיטר. "כמה פעמים הידיעה הזו התבררה כנכונה ומועילה?"

"בכל הפעמים" עניתי.

"כיסא" ענה פיטר בחיוך גדול אף יותר.

מאז, כך היה; אני מתייחסת לידע שמגיע מהמקור הזה, כידע שניתן לסמוך עליו, ברמות גוברות והולכות של נחישות מצידי;

כשעולה ידיעה ברורה לגבי דבר, אני משתמשת בידע הזה כמו בכסא.

באחד ממקרי השבוע העלה ערן, מנהל מסגרת דיור מקרה שבו אחד הדיירים, נקרא לו נטע, איש עם מוגבלות שכלית התפתחותית, הפסיק ללכת לתעסוקה והביע מצוקה גדולה בתעסוקה וכלפי התעסוקה – עד להפסקת השתתפותו שם. הצוות ניגש לנושא ברגישות וביסודיות, ראשית ניסו לבדוק אותו ברמה הרפואית, אך חוץ מדלקת בדרכי השתן, שהצליחו לגלות, האיש לא הסכים לבדיקות דם או בדיקה פיזית ושם נעצר האירוע.

"הוא אף פעם לא הסכים שיגעו בו, למשל במקלחת" אמרה המדריכה אמירה, "ופתאום עכשיו כן מסכים ומבקש, אבל בדיקות רפואיות שתמיד הסכים, עכשיו לא מסכים".

הצוות הציג עוד מידע, ועוד מעשים שנעשו ואת התוכנית של הצוות להחזיר לנטע את הדברים שאהב לעשות וליידד אותו מחדש עם התעסוקה, כך שיוכל לחזור לשם. התפעלתי מהראייה הרחבה והאנושית והתוכנית המקסימה שהצוות בנה. הצוות הציג גם את הדאגה של משפחתו של נטע לאפשרות של פגיעה בו. שוב ושוב, במהלך התיאור, עלה אצלי הרעיון של פגיעה מינית, אך לא באופן ישיר שקרה לנטע, יותר כמו תחושה שאופפת ומלווה אותו.

כשהעליתי את הרעיון מול הצוות, כל המשתתפים היו מאד נסערים ונסערות, איך פספסו את האפשרות הזו ומה באמת יכול להיות אם קרה לנטע אירוע הטרדה או פגיעה בתעסוקה ומה יעשו בתנאים כאלה.

סיימנו את הפגישה והצוות עדיין היה במצוקה, כך שהזמנתי את ערן המנהל לחזור ולהתקשר אלי אם מישהו מהם עדיין מוטרד, ואמנם זכיתי לשיחת טלפון ממנו מאוחר יותר.

בשיחתנו, סיפרתי לערן שלפעמים אני יודעת דברים שלא סיפרו לי באופן ישיר, ואמרתי שבמקרה הזה נטע מתנהג באופן שמאפיין אנשים שמתמודדים עם פגיעה בגופם, אבל לא בצורה חריפה או ישירה, אלא באופן עקיף. שאלתי אותו אם הוא שמע פעם על המושג "רוח רפאים", וכשערן לא הכיר - הסברתי שמדובר באירוע טראומטי שקרה במשפחה של האדם, ולא סופר לו באופן ישיר, אך פעמים רבות, האירוע הקשה, נגיד תאונה או אונס או מקרה טראומטי אחר, נשאר במרחב המשפחתי, ומתפתח פחד גדול של האדם כלפיו, למרות שלא חווה אותו באופן ישיר מעולם.

"אני חושבת שמה שאנחנו רואים אצל נטע זה רוח רפאים משפחתי" אמרתי לערן.

השתררה שתיקה בעברו השני של הקו וערן התחיל לספר לי על מקרה מהעבר, לפני זמנו כמנהל הדיור, שבו המשפחה של נטע הגיבה באופן חריף וקיצוני כלפי מצב שבו דייר אחר נגע בו, מגע שלחלוטין לא נראה בעיני מישהו כבעייתי.

ולפתע, כמו שרשרת, התחילו לעלות עוד דוגמאות ומקרים לתגובות של המשפחה כלפי נטע. שוחחנו עוד רגע על האפשרויות העומדות בפני ערן לעזור לנטע, תוך התייחסות לרוח הרפאים המשפחתית והגנה מפניה.

שוב, הודיתי בליבי לפיטר ומלקולם גלדוול ולכל המורים שבדרך, על ההיכרות עם החלק האינטואיטיבי, על הכבוד שלמדתי מהם למידע שלא ברור איך רכשתי אותו, אך הוא לגמרי "כיסא" שניתן לשבת בו בבטחה ובנוחות.

שבת שלום

בתמונה: רוח רפאים בכורסה וורודה עם פרחים - פוטור ואני

על כיסאות ורוחות רפאים