מנגנוני הגנה

שישי מבורך,

לפני זמן מה ביקשה מאיתנו אמא של מקבל שירות, אדם בשנות השלושים לחייו עם מוגבלות שכלית התפתחותית ואוטיזם, שישנם זמנים שבהם הוא צועק, מכה את עצמו ומקיא, שנפסיק להגיד שהוא במצוקה בזמנים האלה.

למה?

כי המילה מצוקה גורמת לה מועקה וקושי רגשי.

מה היא ביקשה שנגיד?

שהוא באי שקט קשה, כי כנראה עם המושג הזה התודעה שלה פחות מוטרדת.

השבוע דיברנו על הקשיים שהם חלק מתופעות הלוואי של להחזיק בפיבוט כתפיסת עולם;

אני מדברת הרבה לאורך השנים על ההבדל בין הידע לבין הידיעה: ידע הוא אוסף הנתונים, המחקר ששמעת בכנס, התיאוריה שלמדת באוניברסיטה, הדבר ששיננת כדי לעבור את המבחן.

ידיעה היא ההבנה איך הידע הזה נראה ומרגיש בחיים האמיתיים, המשמעות המעשית של הידע

שם הרבה מאיתנו עוצרים, כי זה כואב מדי.

אני זוכרת שלמדתי על מנגנוני הגנה בתורתו של פרויד , מנגנונים כמו "הכחשה" או "הדחקה" וחשבתי איזה מנגנונים מעולים אלה, שבדומה למה שעושה מערכת החיסון, מזהים מה שנראה כמו איומים שמסכנים את המערכת הרגשית שלנו, ומונעים אותם במגוון דרכים. מערכת ההגנה הראשונית שלנו מחזיקה במדדים נוקשים למה יכול לסכן את נפשנו, וכך היא מאפשרת רק למידע שנראה לה "בטוח" לעבור.

אתמול דיברתי בכנס מקסים לשופטי ילדים ונוער, זו היתה חוויה מיוחדת במינה עבורי, כי במחצית השעה שדיברתי איתם, הגשתי להם את תמצית פיבוט, וזה ממש מדהים וקשה לשומעים. אתן יודעות מה קשה במיוחד? לשמוע שיש ילדים ונוער עם או בלי צרכים מיוחדים, שההתנהגות שלהם, שכולם קוראים לה "התנהגות מאתגרת" מעידה על מצוקה וכאב.

נגיד שהם נאנסו, או שהם סובלים מבעיה פיזית שאף אחד לא מחפש, כי עסוקים בלדבר על ההתנהגות הגרועה שלהם ולא על העובדה שהם במצוקה. סיפרתי סיפור, אחד ממאות או אלפים שפגשתי, ומייד ראיתי שבשולחן מימין, אחד מהשופטים התחיל לדבר עם שכנותיו, שזה פעמים רבות סימן של מצוקה.

עצרתי ושאלתי אותו מה נשמע, והוא פתח בנאום קצר שאם פוגשים ילד במצב כזה צריך לשלוח אותו לרופא כזה ובדיקה כזו, וליבי יצא אליו. הבנתי שהוא מבטיח לעצמו שהוא יתקן, שבמשמרת שלו זה לא יקרה, כי הכאב בתודעה שלו מהמחשבה שילדים וחסרי ישע סובלים והוא לא עוזר – היה קשה מנשוא עבורו.

כאב לי הלב לספר לו שאין כיום בעולם כלי שמזהה מצוקה של חסרי ישע, וביחד עם זה לבשר שאנחנו, בעצם הימים האלה, יוצרים כלי כזה.

כאב לי הלב לספר לו שגם כשמגיעים עם אנשים וילדים כאלה לרופא – הוא לא מאומן להבחין בסוגי מצוקה כאלה ולתת להם מענה.

וחשבתי איזה אומץ ואחריות יש לאנשים שכן מסכימים לחשוף את התודעה שלהם למקומות הללו, שבהם יש עדיין כאב ואי צדק כלפי ילדים, כלפי אנשים חסרי ישע - חשבתי כמה הצלחנו כבר לעזור וכמה נצליח עוד, וכמה נחמד יהיה שאוכל לשכך את כאבי התודעה ולספר שכבר יש לנו כלים ואמצעים לעזור במצוקה שאין לה מילים, ושפיבוט והכלים שלנו משתלטים על העולם.

כשחזרתי מהכנס יצאתי לטיול ערב עם המשפחה, וכשחזרתי כתבתי ליערה, שאיתה קבעתי לדבר אחרי הטיול: "הגעתי ללול, נגמר הטיול", שזה ציטוט מהספר האייקוני "ויהי ערב" (בשמי ערב כחולים), שבמשפחתנו יש שמדקלמים אותו בעל פה ובמקהלה.

בעודי מחפשת ציור מתוך הספר, כדי לשלוח ליערה, הגעתי לביקורת שכתבה עליו מרית בן ישראל, והתודעה שלי ספגה מכה קשה; כי לדבריה מדובר בסיפור של דיכוי ובדידות ודברים קשים ורעים של ילדות, והנה אנחנו מדקלמים אותו בעליזות והוא חלק ממורשת הקרב שלנו.

אני זוכרת איך למדתי במכינה באוניברסיטה על השיר "מעוז צור", שעד אז שרתי בהנאה, ואז נעמן, המורה להיסטוריה, הסביר שהמילים "לעת אכין מטבח מצר המנבח" מתכוונות שנעשה ברביקיו מאוייבינו ואז נגמור בשיר מזמור.

וגם את הפעם הזאת שהמורה למדעים אמרה שאקונומיקה לא מנקה את הכתמים אלא רק מעלימה אותם מהעין.

אז סליחה מאד, כמו בכל הפעמים האיומות הללו, אני עכשיו נוקטת במנגנון הגנה של הדחקה, הכחשה, מה שתרצו, כי יש דברים שהתודעה שלי לא יכולה לסבול והרגש לא מוכן לעמוד בהם - כמו לדוגמה השחרת האקונומיקה והשמצה של הספר האלמותי "ויהי ערב". פשוט לא!

היו רכיבים בדיוק כאלה בילדות שלנו, של שליטה ודיכוי ובדידות, ושל גינוי וענישה על ניסיונות ויוזמות של סיפוק צרכים. ועדיין אני אדקלם בעליזות את בשמי ערב, כי אלה הזיכרונות שלי, ואני בוחרת מה לעשות בהם.

ומה לגבי כאבי התודעה שפיבוט עושה?

אני מבטיחה שאמשיך לפעול כך שהפער בין הידע לידיעה יצטמצם, ויותר מצוקות יקבלו מענה, ולא עונש.

שבת שלום

למתעניינות ולמתעניינים: קישור לביקורת על "בשמי ערב" בתגובה הראשונה, אני ממליצה לא לקרוא.

איור מתוך הספר ״ויהי ערב״ - ״הגעתי ללול נגמר הטיול״