על התמסרות, אומנות האיבוד, וגימלי הגמל

שבוע מבורך

יצאנו לחופשה,

מדובר באירוע מבורך שבמסגרתו אנחנו טסים לתאילנד וצפויות לנו חוויות נהדרות -

וכמו בכל חופשה, ובכל יום חול, צפוי שיהיו חלקים מייגעים, מטרידים ובלתי צפויים;

בחרנו טיסה שעוצרת לחניית ביניים בטשקנט, שבאוזבקיסטן ואמרנו שתהיה חניית ביניים וטיסת לילה, אבל שלא נורא ונהיה חזקים וזאת בערך הטיסה היחידה שיש בתאריכים שאנחנו צריכים במחיר סביר, ויאללה נתגבר. ואז, כמובן, הטיסה איחרה לצאת, וכשהגענו הודיעו שחניית הביניים, בשדה התעופה של טשקנט, מתארכת, ובמקום באחת בלילה, הטיסה תצא רק בארבע בבוקר, ואחר כך התברר שזה בעצם בשש בבוקר.

יש משהו ברגעים האלה שבהם היקום מגלה את פניה, וגם אנחנו.

שדה התעופה של טשקנט הוא מיקרוקוסמוס, אי קטן ומוזר ובו תרבות מאד אחרת, גודלו בערך כגודל חדר האוכל של הקיבוץ ומוצעים בו למכירה מגוון מוצרים שאתם לא רוצים לצרוך

אלה מצבים שבהם נרשמים מגוון התקפי צחוק ומעשי שטות, כי לרוב מה שנשאר לעשות במקרים האלה הוא להיכנע, להתמסר ולהיות בחוויה או לחילופין – להיות ממש במצוקה

אז מה עושים כשנתקעים שמונה שעות בשדה תעופה קטן ומוזר שהממתק המקומי בו הוא חלביצה, שלה הם קוראים בהטעיית ציבור – חלבה?

מרבית הנוסעים סביבנו היו במצוקה;

האיש שיושב בשולחן לידנו, ניסה להילחם עם חברת התעופה בטלפון במשך כשעה, ועכשיו עבר להילחם מול מישהו אחר וסופסוף קיבל אישור להיכנס לטרקלין המועדפים, שתיכף הוא יגלה שנראה כמו חדר אוכל צבאי ויישאר במצוקה.

אתן מבינות, להתמסר זה חשוב, להתמסר זה אומר להיות ברגע הזה ולראות מה יכול להיות;

נדמה לי שאלה ההזדמנויות שאנחנו מקבלים כדי להיות רגע, כדי להתרגל רגע, לאומנות האובדן, שהיא אחת האומנויות החשובות בחיים האלה. יש זמנים שהכי טוב להכיר בעובדה שלא נוח עכשיו, שלא כך תכננו שיקרה, ואז לבוא אליהם בקבלה משועשעת ואולי קצת גם סטואית של חוסר הנוחות, של הזמן שעומד רגע במקומו. יש זמנים שבמקום להרגיש תקועה במקום, אני מבינה שנדרשים בהם שקט והומור ואמונה בי, בנו ובזמן שתיכף ישוב.

יש המון רגעים וזמנים כאלה בחיים, שבהם היקום תוקעת אותך באיזה מקום, ובמקום הזה את נמצאת, והכישורים הנדרשים כדי לשרוד ואף לשגשג במקום הזה, הם כישורים חיוניים בחיינו, כי בלעדיהם משתלטים הדכדוך, הייאוש וחוסר התוחלת.

אליזבת בישופ כתבה על זה את השיר "אומנות אחת" שאני אוהבת ממש;

החיים, היא אומרת, מלאים באובדנים שלפעמים מרגישים כמו אסונות

היא מזמינה אותנו להתאמן ברגעים האלה, כך שנוכל לקבלם כחלק מחיינו

לזרום בשינויים ובמעברים הללו של החיים ולחוות את האובדן לא כאסון אלא כחוויית חיים

הנה השיר בתרגום חופשי שלי:

אומנות אחת / אליזבת בישופ

אומנות האיבוד אינה קשה ללמידה

כל כך הרבה דברים נראים חדורים באותה כוונה

להיאבד, כך שאובדנם אינו אסון

אבדו משהו בכל יום, קבלו את הבלבול

של מפתחות דלת אבודים, השעה שבוזבזה לריק

אומנות האובדן אינה קשה ללמידה

ואז התאמנו בלאבד עוד, לאבד יותר מהר;

מקומות ושמות או המקום ההוא שאליו רצינו לנסוע

שום דבר מזה לא יביא אסון

איבדתי את שעון אימי וראו! האחרון או לפני האחרון

משלושת הבתים האהובים עלי הלך

אומנות האיבוד אינה קשה ללמידה

איבדתי שתי ערים, ערים חינניות, ועוד

כמה ממלכות שהיו שלי, שני נהרות, יבשת

אני מתגעגעת אליהם, אך זה לא היה אסון

ואפילו לאבד אותך (קולך המבודח, המחווה שאהבתי)

לא הייתי צריכה לשקר, זה ברור

אמנות האיבוד אינה כה קשה ללימוד

למרות שהיא יכולה להיראות כמו (כתבי זאת!) כמו אסון

הרבה שנים אני מתבוננת בהעדפה המוחלטת שיש לנו לרגשות חיוביים. אנחנו רודפים ומחפשים אחר חוויות ומקומות שיעניקו לנו רגשות כאלה, וכשמגיעים רגשות אחרים – אנחנו לא חושקות בהם ואפילו נבהלות. בודהה אמר ששורש הסבל האנושי הוא בחלוקה שאנו עושים ל"נעים" ו"לא נעים", כשאנחנו דוחים מעלינו את ה"לא נעים" וחושקים ב"נעים".

הדבר הראשון שקרה בשדה התעופה בטשקנט, בסיבוב ההיכרות הראשוני עם המקום הוא שזכיתי בתחרות המאפרה המכוערת; מדובר בתחרות וותיקה בביתנו, שבמסגרתה אנחנו מחפשים בכל מקום מאפרה עם הגדרה ממש מיוחדת: היא צריכה להיות מטרידה בדרך מוזרה ומיוחדת, משהו שמשאיר את המחשבה והרגש שלנו בתחושת "הא? מה זה בדיוק הדבר הזה ולמה אנשים איפשהו חשבו לעשות אותו?"

לאורך השנים מאפרות רבות הוגשו לתחרות ומעטות זכו; החייזרית הסגולה והעירומה שיושבת על מאפרה שנראית כמו ספינת חלל משובצת פלסטיקים נוצצים בסגול נמצאה באיזה קניון בארה"ב.

אשת הנחש שהחזיקה שליטה מוחלטת בתואר המאפרה המטרידה, הובאה מגיאורגיה על ידי זוהר.

ועכשיו מצאתי את גימלי הגמל בשדה התעופה של אוזבקיסטן, וגימלי הוא השליט הנוכחי של המאפרת המכוערות.

כך יצא שבמשך שמונה שעות בטשקנט, בדקנו איזה משקאות ומזונות מוזרים ומטרידים אפשר למצוא בשדה התעופה, ועסקנו בצריכתם, תוך כדי שאני מצליחה להירדם במקומות שאי אפשר באמת לישון בהם. אני אספנית בלתי נלאית של רגעים כאלה, רגעים שבהם אנחנו מאבדים ומאבדות את המציאות כפי שחשבנו שהיא אמורה להיות, ובמקומה מקבלות דבר אחר

מוזר, מטריד, לא סביר, אבל לגמרי פה, לגמרי מתרחש.

אומנות האיבוד היא להבין שהמציאות היא זו שעכשיו, המציאות היא המאפרה המכוערת, ולי נותר רק להתמסר, להשתעשע, להמציא את המשחקים הקטנים שלי בתוכה, להכריז על הרגשות שעולים בי כחלק מהטווח שאני מכירה ומרגישה בטוחה בתוכו.

נותר לי למצוא אחווה עם אנשים אחרים שאיתי בתוך המצב הזה, ולייצר מסורות וטקסים קטנים שמזכירים לנו מי ומה אנחנו ומחזיקים אותנו בטוב.

במשך שנתיים של מלחמה עשיתי בדיוק את זה, במשך שנתיים של מלחמה אנחנו מאבדים ומאבדות כל כך הרבה, ובכל בור שנוצר, בכל רגע של אימה בלתי נסבלת, געגוע, תסכול וכיעור

בכל הרגעים והמקומות, בכל רגע של איבוד ואובדן, אני רואה אותנו.

אני רואה אותנו עושים אינספור מעשים קטנים, שותקים ותורמים ומתעלמים ומסתכלים וצוחקים ובוכים ואופים ומתפללים ובעיקר מתמסרים לאומנות האיבוד.

אני רוצה לעצור ולהתבונן רגע בנו, אני רוצה להגיד תודה על המאפרות המכוערות והרגעים המוזרים, על האחווה והניצחון הקטן שכל רגע כזה מביא איתו:

לאישה שצחקה איתי בצד הדרך כששכבנו ביחד בתעלה בזמן התקפת טילים בדרך לעבודה.

לחברים ולשכנים היקרים שלי, שבאו להתחבק ולקחת חלה טריה שאפיתי להם בכל שישי.

לצוותים שאני מלווה שיצאו מהבית וסיכנו את חייהם כדי לטפל בחסרי ישע.

לשבורי הלב שהופכים את אלומות האור שבוקעות מהשברים לסימני דרך ומוסיפים עוד עזרה, עוד יופי ועוד טוב בעולם.

לאובדי הדרך שמשתפים את כולנו בחיפושיהם ובכך הופכים מובילי דרך בעצמם.

לאלה מאיתנו שמצליחים לקום, שמצליחים לצאת, וגם לאלה שלא.

שנתיים שבהם כולנו עובדים יום יום באומנות האיבוד של מה שקיווינו וחשבנו ודמיינו.

שנתיים שבהן מצאנו מלא דרכים וכוחות להיות אחרת, להצליח להיות עם ולמרות.

פיבוט מדבר על היכולת להשתתף עם ולמרות: עם ולמרות מגבלות, קשיים, אובדנים ומציאות מופרכת שאיש לא יודע לצפות.

אני רוצה להגיד תודה על אומנות האיבוד.

אני רוצה להגיד תודה על מה שמצאנו, מה שאנחנו יוצרות ויוצרים כשאנחנו מאבדים

הלוואי שכל הנכסים הללו יעמדו לנו בימים שיבואו, לרפא, לשקם ולבנות ביחד זמנים טובים ואחרים מאלה שאיבדנו.

הַיָּמִים שֶׁעוֹד נָכוֹנוּ לָנוּ

שֶׁיִּהְיוּ נְכוֹנִים, שֶׁיִּהְיוּ רְכוּנִים

שֶׁיִּהְיוּ מֵעָלֵינוּ כְּמוֹ כַּפּוֹת תְּמָרִים.

וַאֲנַחְנוּ שְׁנֵי הַמִּינִים, נְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם,

וּבֵין כַּפּוֹת יָדֵינוּ

יִדְרְיכוּ קַשְׁתָּם כּוֹכָבִים רְחוֹקִים

לְהַבִּיט בָּנוּ מִתּוֹךְ הַלֵּילוֹת,

וְלֹא נֵבוֹשׁ לִהְיוֹת מוּאָרִים

בַּיָּמִים.

וְהָאֲפֵלָה תָבִיא תְּבוּנָה אֶל

לֵילֹותֵינוּ,

וְעַיִן תִּהְיֶה בָּנוּ

זָבַת דְּמָעוֹת רַכּוֹת

שֶׁל דְּבַשׁ-בְּחָלָב,

וְשִּׁבְעָה מִינִים, פִּי שִׁבְעָה מוֹנִים

בְּבַגְרוּתוֹ יַבְשִׁיל לִבֵּנוּ.

["הימים שעוד נכונו לנו" | מילים: עדית פאנק, לחן: חנן יובל]

שבוע טוב

בתמונה: גימלי הגמל