סימן שהגעתי

"מכל הרגעים בזמן

למצוא אחד לאחוז בו

להגיד שהגענו,

תמיד לזכור לרגע לעצור

ולהודות על מה שיש ומאיפה שבאנו"

(עידן רייכל)

שלושה רגעים מהשבוע האחרון;

"המנוחה"

"ומה קורה אחרי ארוחת הצהריים"? שאלתי את הצוות בריבועי הזום בפגישת הבוקר

"מנוחה" הם ענו

"מה זה בדיוק אומר מבחינת הדיירים?" שאלתי

"מאחת ועד ארבע הם הולכים לישון בחדרים שלהם" ענה הצוות

"אנשים מבוגרים, בני עשרים ושלושים, ישנים שלוש שעות בצהריים?" שאלתי

"אה, חלק גם לא ישנים, אבל הם נחים בחדרים"

"יש להם משהו שיעסיק אותם בחדרים?" שאלתי עוד, "כי אני יודעת שהמחשב והטלוויזיה הם בחלל המרכזי של הדירה"

היה שקט, שממנו הבנתי שאין

"בואו נשאל את השאלה ההומאנית;" אמרתי, "האם אנחנו היינו רוצים שמישהו יאכוף עלינו להיות בחדר נטול העסקה שלוש שעות ועוד יקרא לזה "מנוחה""?

השתרר שקט

"התשובה היא לא", המשכתי, "ואני יודעת אותה כי הייתי ממש במקום הזה כילדה, כשהכריחו אותנו להיות בחדרים כשעתיים בצהריים, ואנחנו ממש רצינו לשחק, או לעשות דברים, וממש לא לישון.

וזה באמת מה שעשינו, מה שהפך להיות משחק שבמסגרתו אנחנו "השתוללנו" ביחד, וכשהמטפלות באו לנזוף בנו, התחבאנו מהר מהר מתחת לשמיכות הפיקה הדקות ועשינו קולות של ישנים"

"אבל הצוות צריך מנוחה" אמר אחד המשתתפים

"אני מכבדת את הצרכים של הצוות, ומזכירה לנו שרווחה זה לכולם, ובצורה שזה מתבצע היום, אין רווחה לדיירים, רק לצוות, וזה "לא עובר" את השאלה ההומאנית, אז נמצא ביחד דרך שבה כולם יוכלו להיות ברווחה בשעות הצהריים, טוב?"

"טוב" הסכימו חברי הצוות, ובעיניהם ראיתי את הספק

כי "רווחה זה לכולם" נשמע כמו חרטא בפיתה, עד הפעם הראשונה, והשניה והשלישית שאנשים חווים את הרעיון, ואז הכל משתנה לכיוון פיבוט

"בשבחי הלא"

"הקבוצה הוזזה בגלל המלחמה והיא לא יכלה להגיע, היא מבקשת שנשמור את הכסף ששילמה אצלנו, והיא תשתמש בזיכוי הזה במועד מאוחר יותר" הגיעה ההודעה בקבוצת התפעול

"לא", עניתי מייד והמשכתי למנות כמה סיבות לתשובתי השלילית; "אין לנו מנגנון שעוזר לנו לשמור זיכויים,

יגיע רגע שבו היא תחליט שהיא רוצה להשתמש בזיכוי ואז תחפש מה אפשר לעשות בסכום הכסף המדויק הזה ולא יהיה והיא תרצה שנייצר לה משהו מיוחד,

היא תרצה החזר וזו כבר לא אותה שנת מס ואנחנו לא נזכור איפה זה.

היו לנו מספיק מקרים כאלה ואני יכולה להגיד שבכל מקרה ומקרה עד כה זה נגמר בטרחה ועוגמת נפש, במיוחד בשבילי, ולכן התשובה היא לא"

הצוות העביר ללקוחה את התשובה הקצרה, שבמסגרתה השארת הכסף אצלנו לא תסתייע.

"הלקוחה אומרת שהיא ממש רוצה" העביר לי הצוות פנייה חוזרת, ואז עוד אחת ועוד אחת

"התשובה נשארת "לא"" עניתי

"למה את לא כותבת לה את כל הסיבות?" שאל מי שהיה לידי באותו רגע, נקרא לו עידן

"כי למדתי שכשמסבירים ללקוחות את הסיבות שמאחורי התשובה השלילית, הרבה מהם מבינים את ההסבר כהזמנה לדיון ושינוי עמדות,

ואני לא מעוניינת בדיון ושינוי,

למדתי את השיעורים האלה בעמל רב ובמחירים משמעותיים, ועכשיו יש לי ידיעה שלמה וברורה מה אני רוצה לעשות"

"ומה זה?" שאל עידן

"להגיד לא" עניתי בחיוך גדול

"נראה שאת ממש שמחה מזה" אמר עידן ושמץ ביקורתיות נשמע בקולו

"זיהית ממש נכון את השמחה, אבל נראה לי ששייכת אותה למקום שונה מזה שבו היא גרה באמת" אמרתי לעידן

"למה את שמחה מלהגיד "לא" למישהי?" הוא שאל, "זה עניין של כוח ושליטה?"

"יותר כמו עניין של נאמנות ו"רווחה זה לכולם ואני זה גם חלק מכולם"" עניתי בחיוך גדול עוד יותר

"היכולת להגיד "לא" מתוך נאמנות לעצמי, ודאגה לרווחתי, היא דבר שיישומו עלה לי בעמל רב, בשיעורים רבים וממש לא בא לי טבעי, אז אני גאה ושמחה ביכולת שלי להגיד "לא", גם כשהלקוחה והצוות שלי, או אנשים אחרים, ממש לוחצים שאגיד "כן"

"לאורך חיי היו כל כך הרבה מקומות וזמנים שבהם לא הצלחתי להגיד "לא" ונפגעתי כתוצאה מכך, ואני שמחה ומודה על היכולת שלי היום לשמור על עצמי ולהגיד "לא", כשאני רואה לנכון לעשות זאת, כי "לא" היא מילה של שמירה והגנה, וזה נפלא לתת אותה במתנה לעצמי"

"קרטון החלב והטבעת"

החלטנו לרשום את השם " "PIVOT כסימן רשום שלנו בישראל ובדיוק היום, כשעורכי הדין כתבו מייל משמח שהרישום אושר, ועכשיו רק מחכים לראות אם מישהו יתנגד איזה חודשיים,

שלחה לי דקלה הודעה, באחת מקבוצות הווטסאפ של הקורסים של פיבוט, בהודעה היה תצלום של קרטון חלב שיבולת בטעם אגוזי לוז, שחביב עלי במיוחד, שעליו כתוב Pivot! Pivot! Pivot!, על שם הסצנה האייקונית מהסידרה "חברים"

וכך כתבה דקלה:

”שרון, יש לך חלום להפיץ את פיבוט לעולם. אז אומרים ששפה יוצרת מציאות, גם אם זה על קרטון חלב הנה זה קורה. המילה פיבוט זוכה לקמפיין"

סיפרתי לדקלה ולכל החברות בקבוצה, שבדיוק היום אושר הסימן המסחרי לפיבוט בישראל, ודקלה ענתה:

”אז יש טוב מזה? האישור כבר התקבל והקרטון זה כמו עוד סימן מהיקום/ מלאכים/מי שתרצי, שאת בכיוון הנכון"

באחד מימי השבוע הבאתי את מרבית בני המשפחה לסטודיו לצורפות שבחרתי, לעצב לעצמי טבעת.

בחרתי את הטבעת שאני רוצה כבסיס, שצורתה ענפים משתלבים, ואז ניגשנו לבחירת האבנים, שיהיו הפירות שעל הענפים

"אנחנו בטוחות שכל האבנים צריכות להיות צבעוניות?" שאלה הצורפת

"לא יודעת במה את בטוחה" צחקתי, "אבל אני ממש בטוחה שכן"

"האם הטבעת מסמנת אירוע מיוחד? ואם כן מהו?" הוסיפה הצורפת ושאלה

"שהגעתי" עניתי בשקט.

התמונה: חברים לחדר השינה בבית הילדים בקיבוץ אחרי השתוללות במנוחה

מימין לשמאל: יונתן לוינסון, עמי פישביין, דוד ירון ואני