שישי שמח ממש, אחרי שבוע מלא בשורות טובות!
הסיפור שאני רוצה לספר לכן היום עוסק בעיקרון ממש בסיסי בפיבוט. קוראים לעקרון הזה "רווחה תחילה". העיקרון הזה אומר שכדי לראות מה אדם יכול לעשות, את הכישרונות והיכולות והתפקוד האמיתי שלו, כדאי קודם כל שהאדם יהיה ברווחה.
זהו עיקרון כל כך בסיסי ופשוט, שלפעמים אפילו שפיבוט זורם לי בדם, אני שוכחת ליישם אותו.
האישה הצעירה והחיננית שהגיעה בבוקר באה אלי כי ביקשה לעצמה עזרה להרגיש יותר נינוחה במצבים חברתיים, במיוחד כאלה שבהם היא לא מכירה אנשים או מצבים, ורוצה לנהל איתם שיחה ו"לזרום".
היא רקדנית, משקיענית, דברים לא תמיד קלים לה, אבל היא משקיעה, ישר הערכתי אותה.
הפגישות הראשונות בינינו היו קטועות ומגומגמות. היא אמרה המון פעמים "אני לא יודעת", אני נשאתי במלוא האחריות התקשורתית והיא ענתה במילים קצרות.
היה נראה שאין לה העדפות משמעותיות, וכששאלתי על דעות, רצונות ועיסוקים היא ענתה בקצרה.
"אולי יש לה עצמי חלש"? תהיתי ביני לבינה "אולי חסרות לה העדפות ורצונות"? "אולי צריך לחזק את המיומנויות חברתיות שלה"? הצעתי שאעשיר אותה במגוון מיומנויות חברתיות ונראה. היא הסכימה.
נפגשנו עוד פעם שבה לימדתי אותה איך עושים שיחת חולין והיא נשלחה להתנסות. כשחזרה בפעם הבאה, התברר שלא התנסתה באמת.
עוד פגישה הגיעה ובדקנו את השדה החברתי ועמדותיה כלפיו; כשדיברנו על השדה החברתי, היא סירבה להגיד מילה רעה על מישהו, אין דבר כזה רכילות רעה, אף אחד לא משמיץ או מרכל, כולם חזקים חברתית ואין מדרג חברתי כלל.
היא בסדר, במקום טוב באמצע, אולי קצת אפילו לכיוון למעלה, היא סיפרה כשלחצתי עליה. בדקתי אם יש משהו שהיא רוצה לעשות בתחום הזה, לא נראה כך.
ואני התאמצתי ולא הצלחתי להגיע לנקודה. כשאני מרגישה מתאמצת, אני מבינה שאני עושה משהו לא נכון, לא מדויק.
החלטתי לשנות כיוון ולפעול לכיוון הרווחה שלי ושלה.
וכך יצא שבפגישה הזו, על השולחן היו ניירות וגירים, והחתול קפץ עליהם והפך אותם על הרצפה.
אחרי שהרמתי וטאטאתי, אמרתי תודה על הרמז ששלח לי היקום, כי לפתע נזכרתי בווידאו שראיתי של איזו פרימה בלרינה בריטית שלצערי איני זוכרת את שמה, שסיפרה על ילדותה;
"כשהייתי ילדה" סיפרה הבלרינה הקשישה והחיננית בחצי חיוך, "לא הצלחתי לשבת בשיעורים ואחרי הרבה שיחות ותלונות, אמא שלי ואני לבשנו את מיטב בגדינו והלכנו לרופא מומחה מיוחד ברחוב הארלי בלונדון.
המומחה שאל את אמא שלי כמה שאלות, ואחר כך קרא לה לחדר השני ואמר לי לחכות בחדר, ואז לפני שיצא, ניגש והפעיל את הרדיו הגדול והשחור שהיה שם; הוא הלך לחדר השני עם אמא שלי, שם הם עמדו והסתכלו עלי, דרך הזכוכית החד כיוונית שחשבתי שהיא מראה. בהתחלה ישבתי בשקט ורק קצת זזתי עם הקצב של המוסיקה, אבל אז התחלף שיר ואמא שלי מספרת שהתחלתי לרקוד בחדר.
הרופא המומחה אמר לאמא שלי "ברכותי גבירתי, יש לך רקדנית, עכשיו לכי ותאפשרי לה לרקוד" ואמא שלי באמת שלחה אותי לבית הספר המלכותי לריקוד, ומשם הכל היסטוריה".
ולמה נזכרתי בסיפור הזה? כי כשהיקום, באמצעות החתול שלי, הפיל את הניירות והגירים לרצפה, הוא הזכיר לי שכדי לדעת מי האישה הצעירה הזו באמת, אני צריכה לתת לה להיות בתוך נוסחת הרווחה שלה. והיא רקדנית. אז נוסחת הרווחה שלה בוודאות כוללת אומנות ותנועה.
כשהיא נכנסה לפגישה אמרתי לה שאני מזמינה אותה לצייר איתי, אבל הציור עצמו הוא לא המטרה אלא האמצעי, כי נראה לי שיהיה לה כיף ואני רוצה להכיר אותה כשכיף לה ונראה מה נלמד עליה ועל המטרה שלשמה היא הגיעה אלי.
הצעתי לה גם להחליף איתי מקומות, כי במקום שלה בדרך כלל היה לה קר במזגן, ואני בעד קור.
התחלנו לצייר ביחד, ועם התנועה והצבעים והצורות, השיחה זרמה. ספרים, וכתב יד, ומקורות השראה וצחוקים וסיפורים. אישה צעירה ומקסימה שהיא עולם ומלואו, מלאה כרימון.
אני ציירתי סילסולים וגם היא ואחר כך היא ציירה פטריות וגם אני, ודיברנו על מלא דברים; זו היתה אחת השעות שעברו לי הכי מהר והכי נעים, כי פתאום היה עשר ומרוב שהיה לי כיף לא שמתי לב.
"נדמה לי שאין לך שום בעיה במיומנויות חברתיות, או בהעדפות, או בלדבר על כל אלה" אמרתי לה. היא הרימה את העיניים היפות שלה ואמרה לי "באמת?" "באמת באמת" עניתי בחיוך. "כשאת בתנועה הרווחה שלך טובה ואז הכל נהיה יותר טוב, ואת מרגישה עכשיו רק נמצא איך להביא את הנוסחה הזו לאן שאת הולכת". "כן" היא צחקה "כי להגיד חכו רגע, אני אוציא מחברת וצבעים ואז נראה – זה קצת מוזר".
שבת שלום, שתמיד נדע מה נוסחת הרווחה שלנו ונהיה הכי טובים לנו ולעולם!
בתמונה: השולחן עם הציור שלי, את שלה היא לקחה איתה
