לשמור בנדיבות

לכבוד פורים הבא עלינו לטובה, נזכרתי בחתיכת סיפור קטנה מלפני בערך עשר שנים.

הילד שעליו מסופר הוא כבר בן 18 ובטח מופיע בעצמו במסיבות פורים, אני יודעת כי אמא שלו המהממת שולחת לי עדכונים עליו עם תמונות שלו מדי פעם, ויש לי נחת נהדרת מכמה יפה ואמיץ ומוכשר הוא גדל.

לפני עשר שנים, פנו אלי הוריו של גל, יאיר ולואיזה, שאעזור לו ולהם עם כמה קשיים, ביניהם היתה חרדה.

חרדה, במופעיה השונים, מגיעה אצל ילדים כמעט תמיד כאשר יש פער בין מה שהם נדרשים לעשות, לבין מה שהם מצליחים.

זה קורה כשיש לקויות למידה, או בעיות בהבנה החברתית, או הפרעות קשב או דיספרקסיה – או כל אחת ממה שאני קוראת "הבעיות השקופות"; בעיות שהדרך היחידה לזהות אותן היא להבין מה קשה לילד לעשות ואז לחפש מה הבעיה הגדולה שמאגדת את כולן.

לגל היו עניינים על הבנה של חוקים וחוקיות לא מילולית של מצבים, והוא היה צריך עזרה בהסברה שלהם, שאותה הוא קיבל ומאד שמח להצליח להבין דברים ולהצליח להשתתף בכוחות עצמו.

ואז הגיע פורים.

יאיר, אבא של גל, העלה את נושא הפנינג פורים, ושבשנה שעברה גל דרש שאבא או אמא ישבו ליד כל מתקן ומתקן שהוא שיחק בו ולא יזוזו.

"פעם אחת הלכתי לשירותים" אמר יאיר "וגל התחרפן, בכה וצעק. זה ממש חריג בקרב הילדים בגילו שהורה יושב ליד המתקן, והשנה במיוחד הוא כבר בן שמונה והאמת היא שאני קצת מתבייש בשבילו ובשבילי לשבת שם".

"תחושת ביטחון ושמירה והגנה זה משהו שכדאי להיות נדיבים איתו" אמרתי להורים, "ככל שאנחנו מנסים להשתחרר מלשמור על הילד, הוא מוטרד יותר מהנושא ולא סומך על כך שנהיה שם. הכי טוב זה להבטיח"

"להבטיח מה?" שאלה לואיזה,

"להבטיח שמירה והגנה צמודים ובלתי מתפשרים" עניתי.

"רק כשגל יהיה משוכנע שיש לו שמירה והגנה כאלה מצידכם, והשליטה בהם לגמרי בידו, הוא יסכים לשחרר אתכם, וגם אז, לא בטוח שהפעם. האם אתם מוכנים לספק לו שמירה והגנה כמה שהוא צריך?"

הם היו מוכנים

אירועים חשובים תמיד טוב לסכם ולתכנן מראש, אז ההורים ישבו עם גל מבעוד מועד וסגרו איתו את תכנית השמירה וההגנה:

הסיכום היה שהם ישבו ליד כל מתקן. במידה ומישהו מהם ירצה לקום, נגיד לשירותים או לרגע התאווררות, הוא יודיע על כך לגל ויודיע מי מחליף אותו.

הודגש שמובטח שהם ישבו שם כל הזמן, עד הרגע שגל ישכנע אותם שהוא בסדר ואין צורך.

כשהם סיפרו לי על השיחה, יאיר הביע ספק שרגע השחרור המיוחל יגיע אי פעם. אבל בשלב הזה כבר היו לנו כמה וכמה הצלחות יחד, אז הסכמנו שאין לנו ציפיה שגל ישחרר אותם הפעם, ושזה בסדר.

אני מדברת המון בקורסים ובהתערבויות במצבים קשים, על העקרון של "אל תגנוב, ניתן לך" – אני רוצה להסביר פה רגע למה הכוונה;

רווחה היא בראש ובראשונה דאגה לסיפוק צרכים של האדם בו אנו מטפלים. כן, זה יכול להיות גם טיפול והתייחסות לרווחה שלנו. צרכים זה אוכל ושתיה ושינה ומניעת כאב וגם תחושת נוכחות וביטחון בעולם.

כאשר ילד או אדם במצוקה צריכים להיות אחראים בעצמם לתחושת הנוכחות והביטחון שלהם בעולם, וכרגע לא מרגישים מסוגלים לעשות זאת, זה אומר שהם צריכים ללכת לצוד לעצמם שמירה והגנה, שההורים לא מבינים למה צריך לתת להם ולכן משתמטים מהאירוע.

מבחינת ילד, לא להיות בטוח בשמירה והגנה, זה כמו לא להיות בטוח מאיפה תבוא הארוחה הבאה שלו. זה אומר שהוא אחראי על זה, וצריך לצוד את זה מההורה.

כשזה המצב, שהילד צריך לדאוג לצרכים הבסיסיים שלו בעצמו, מתחילה מלחמה על משאבים; הילד חייב מההורה נוכחות וההורה לא רוצה לתת כי הוא לא מבין למה צריך ומתרחק, הילד מרגיש נטוש ולא בטוח – והמעגל הזה מניב הרבה קושי וכאב לב לכל הנוגעים בדבר.

נחזור לגל וליאיר ולואיזה, ההורים שלו, שהתגייסו עם כל הלב לשמור ולהגן עליו בפורים.

"את לא מאמינה" סיפר יאיר בהתרגשות בפעם הבאה שנפגשנו, כשלואיזה מסתכלת עליו בעיניים נוצצות מגאווה והתרגשות "באתי עם הכסא, כולי מוכן לשבת ולשמור עליו כל האירוע. הוא ירד מהמתקן, רץ אלי ואמר ,עזוב אבא לא צריך, אני עם החברים שלי, לך תשב עם החברים שלך ואם אני אצטרך אני אקרא לך".

"הוא לא קרא לנו" אמרה לואיזה "ישבנו עם החברים שלנו ושתינו וצחקנו והסתכלנו עליו – כל כך גאים בו".

"לפעמים לתת בנדיבות את מה שהאדם צריך זה הפתרון" אמרתי

פורים שמח

בתמונה: תחפושת של צייד צבאים