להגיד "לא" ולהתחיל את ה"כן"

אני רוצה להתנצל מראש ולהזהיר את הקוראים והקוראות הנאמנים שהשבוע יש לי הגיגים על נושא שאף אחד לא חובב, שקשור ביכולת להתמודד עם מקרים של פגיעה בחסרי ישע

במדינת ישראל יש חוק:

"חוק הגנה על קטינים וחסרי ישע" הוא תיקון מספר 26 לחוק העונשין או סימן ו' בפרק י' לחוק העונשין.

סימנים ו'1 ו-ו'2 לפרק י' (פגיעות בגוף) בחוק העונשין קוצבים את עונשם של מי שפגעו בקשיש, בקטין או בחסר ישע במקרים שונים.

סעיפים אלה חשובים לאור הסיוע שלהם בהגנה על מי שאין ביכולתו להגן על עצמו ומדגימים את החומרה שבה פגיעה שכזו נתפסת על-ידי מערכת המשפט בישראל.

חסר ישע מוגדר בחוק כאדם שעקב גילו, מחלתו או מוגבלות פיזית או נפשית, אינו יכול לדאוג לצרכיו, לבריאותו ולשלומו. פגיעה בחסר ישע היא עבירה פלילית ויש לגביה חובת דיווח לפקיד סעד או למשטרה. חובת הדיווח מוטלת על כלל הציבור ובעיקר על אנשי המקצוע".

בשבועיים האחרונים עלה כמה פעמים נושא ה"לא".

אתמול לימדתי בפעם המי יודע כמה את החשיבות שבהבנת מה ה"כן" ומה ה"לא" לגבי אדם שאנחנו אחראים לרווחתו והשתתפותו.

כשאני שואלת אנשים למה חשוב לדעתם שאדם יצליח להגיד לא, הם אומרים, ואפילו די מהר, ש"לא" שומר עלינו, שבלעדיו אנחנו חשופים לפגיעה ונזק שאנחנו לא מצליחים להפסיק אותם.

פעמים רבות אני שומעת א.נשים מדברים על ילדותם ומספרים שהם נפגעו כי מבוגרים בחייהם לא פעלו לשמירה והגנה עליהם.

ואז אנחנו נהיים מבוגרים – ובאופן מפתיע, פעמים רבות, ממשיכים את השרשרת הזו של לא לשמור על חסרי הישע.

בפיבוט יש כמה שאלות שהתשובות אליהן יכולות להיות לא פשוטות לקבלה, כי אתןם מבינות, יש הבדל גדול בין לדעת בשכל, שלזה אני קוראת ידע,

לבין להבין עם הלב, שלזה אני קוראת ידיעה.

ואז לפעול, לעשות – גם אם הפעולה הזו עומדת לעלות לי במחיר יקר.

אנחנו, כולנו, מסתכלים על מערכות יחסים פוגעניות שאנשים לא מצליחים לצאת מהן ומצקצקים בלשוננו; "איך היא מרשה שככה יתנהגו אליה?" אנחנו שואלים את עצמנו ואת אחרים כשאנחנו רואים מצב שבו מתייחסים בזלזול או בפוגענות לאישה.

"איך הוא כל כך חלש שמאפשר לה לנהוג בו ככה" אנחנו מצקצקים על גברים שנמצאים במצב דומה.

"רק תגיד לא", היתה סיסמה של קמפיין למלחמה בסמים בארה"ב של שנות התשעים

איזו תמימות, לחשוב שלהגיד "לא" זה כזה פשוט.

אני עובדת פעמים רבות עם אנשים שאחראים לשלומם והגנתם של רבים; מנהלים, אנשי מקצוע ומפקחים של אירגונים שאחראים לאנשים עם צרכים מיוחדים, האנשים המטפלים בהם וכל המעגלים הסובבים אותם.

בתוך המערכים הגדולים הללו מתרחשים המון דברים שהם מחוץ ל"נורמה", ומי שבוחר לעבוד בתחום הטיפול באנשים עם צרכים מיוחדים – אמור להסתגל אליהם, או במילה הלא חביבה עלי; "להכיל" אותם.

ההכלה הזו, שנחשבת כל כך אנושית, נאורה ומתקדמת רוחנית, לפעמים מתבררת כאויב קשה ומר,

כאשר אנחנו נדרשים לראות שמשהו שקורה הוא ממש לא בסדר, אדם חסר ישע נפגע, או אנשים עם ישע נפגעים ובשפה של פיבוט מדובר באירוע של שמירה והגנה וצריך להרים דגל שחור – להתגייס מייד ולהפסיק את האירוע.

לפני שנים רבות מאד, התארחנו בביתם של חברים בשבת, הבית היה מלא חברים של המארחים וילדיהם, את רובם לא היכרנו,

כולם יפים ואמיצים וייצוגיים.

הנשים הלכו לטייל בשבת האומנים והגברים נשארו עם הילדים להכין את האוכל.

כשחזרנו מהסיבוב באומנים, הבנתי שמשהו לא ממש בסדר, אבל רק כשהיינו בדרך חזרה שמעתי את הסיפור;

אחד הילדים של החברים שלא היכרנו עשה דבר כמו לצעוק או להשתולל, ואביו השליך אותו על הרצפה, בעט בו, קילל ואיים עליו.

מה עשו כל הגברים המרשימים והילדים שהיו מסביב? כלום ושום דבר.

האם מישהו, כולל הנשים, כולן נשות חינוך וטיפול, דיווח על פגיעה בחסר ישע, לפי החוק?

ממש לא.

מאז עברו שנים רבות ואינספור מקרים שבהם אני עדה לאותה התנהגות.

שתבינו, כולנו אנשים נהדרים, בתיאוריה, כששואלים אותנו – בתיאוריה, בדיבורים על דבר, מה נעשה אם נפגוש מקרים כאלה – אנחנו רוצים להגיד שנגיד לא, שנעשה כל דבר כדי למנוע פגיעה בחסר ישע,

אבל בפועל, בחיים האמיתיים, אנשים מתנהגים פעמים רבות כמו בניסוי של מילגרם משנות השישים, שבמסגרתו אנשים המשיכו להעניש אדם שלא הכירו באמצעות מכות חשמל, למרות אנחותיו ומראית עין של פגיעה בו, או להיות אלה שעדים להתנהגות ולהתעלם;

אם אומרים לאנשים שחייבים לקשור מישהו כי הוא פוגע באחרים ושאין ברירה, הם ישתפו פעולה,

אם אומרים להם שהאדם הזה יושב וצורח מלא שעות על הרצפה ואין מה לעשות, הם ישתפו פעולה,

אם אומרים להם שחייבים להשתמש בכוח, להעניש ולבודד את הילדים האלה כי אחרת אי אפשר, הם ישתפו פעולה,

ואם אומרים להם שמנכ"ל של איזה משרד ממשלתי אומר שהם חייבים ללמד איך לרסן ולהחזיק אנשים שמתפרצים, אז הם משתפים פעולה,

ולא רק משתפים פעולה, גם אוכפים את הרעיון הזה ביעילות וקפדנות.

כמה אנשים מצליחים לזהות אירוע שבו שלומו ורווחתו של חסר ישע בסכנה?

כמה אנשים מצליחים לעמוד במצב הלא נוח של לסכן את עצמם כדי לנסות ולעזור לאחר במצבים כאלה?

מעט, ממש ממש מעט אנשים.

אחד האתגרים הגדולים ביותר של לאמץ את פיבוט כגישת החיים שלנו, הוא להצליח להגיד לא.

ככה לא, את זה לא – כאשר ביד השניה אנחנו מייד מחזיקים את מה כן ואיך כן.

אינטגריטי או יושרה – היא היכולת להתאים בין מה שאנחנו אומרים כ"ערך" לבין מה שאנחנו עושים בפועל.

האתגר שלנו הוא לראות איך להצליח להבחין באירועים כאלה, ולהיות בהם ביחד, כי אנשים לבדם לא מרגישים מספיק חזקים כדי להתנגד, כדי להגיד "ככה לא".

אנשים מפחדים מפגיעה בהם, בגופם, בנפשם, בפרנסה שלהם, והדרך היחידה להתגבר על הפחד הזה היא להיות יחד, להביא לתוך ליבנו את הידיעה שיש פה אירוע שמירה והגנה.

וכשנתבונן יחד – נוכל לעשות דבר כדי ליצור מציאות טובה יותר

הרגע הזה, שבו עומדים כאגודה אחת ומחליטים שככה לא, הוא רגע מכונן

הוא רגע שבו מתחיל ה"כן".

אני רוצה לשלוח ברכה וחיבוק לצוותים שהשבוע חוו רגע כזה, הרימו דגל ואמרו "לא",

לצוותים שרתמו את המילים והמעשים שלהם כך שיתאימו לערכים שחרותים על דגלם,

לכבוד הוא לי להימנות בין שורותיכם.

שבת שלום, שנזכה להמשיך בשמירה והגנה באמצעות ה"לא", ובראיית ועשיית ה"כן".

בתמונה: הקמפיין האמריקאי למלחמה בסמים בהנהגת ננסי רייגן "רק תגידו לא", מסתבר שזה עובד טוב בערך כמו להגיד "תירגעו".