לדאוג לך למקום בטוח

יש תקופות שבהן ידה של היקום מובילה אותי למקומות מיוחדים במינם, ונותנת לי במתנה את הזכות לתקן, את הלב של עצמי ואת העולם.

שני תיקונים בפעולה אחת, זכות מיוחדת במינה להיות ברגע כזה.

השבוע רותם ואני הגענו לפנימיה לעשות "אפיון של הסביבה הפיזית".

מה זה אומר?

אפיון הוא קובץ הנחיות לביצוע שינויים במרחב הפיזי של מקום, בהתאם למה שהאנשים זקוקים לו, כך שהמרחב הפיזי, הבית, בית הספר, מקום העבודה – שבו הם חיים ופועלים, יתמוך בהם.

בפיבוט, הסביבה הפיזית היא "סביבה תומכת אדם", ואפיון הוא ראשיתו של התהליך הזה;

מדובר בזמן מיוחד במינו, שבו עוברים בתוך הסביבה שרוצים לשנות, תוך שזירת כל חוטי היומיום, הצרכים, הרגשות והנשמה היתרה – לאריג קסם שעוטף את האנשים ברכות, שומר ומגן עליהם, עוזר להם לזרום בסדר היום, מוסיף שמחה ונותן "תחושת בית",

בית שתומך בכל השותפים לו, במסע המשותף שלהם.

זהו תהליך אינטנסיבי שבו ראשית מדברים על החזון והערכים שבבסיס היומיום, אחר כך על נתיבי השגרה ולבסוף עוברים בחללי המבנה, אחד אחד, ורואים מה יש ומה צריך לשנות ולתקן.

כך יצא שרותם ואני הגענו לחדרו של גיא בפנימיה.

גיא הוא נער צעיר, מראהו קטן וקצת שברירי, הוא מאובחן עם אוטיזם, מה שנקרא "בתפקוד גבוה", והעובדה שהוא נמצא בפנימיה שלנו אומרת שגידולו בבית לא הסתייע ממגוון סיבות, והוא הגיע אלינו.

רוב הנערים בפנימיה לא בחרו להיות בה, הם הגיעו אליה כי תפקודם והתנהגותם בבית היו כאלה שמשפחתם לא יכלה להמשיך,

או שתפקוד משפחתם היה כזה שלא הצליח לספק את צרכים.

כך או כך, ההגעה לפנימיה היא בדרך כלל חוויה קשה עבורם, מלווה בתחושת אובדן וכישלון ובכאב לב גדול.

עוד דבר משמעותי בסיפור הוא לספר לכן שאני גם גדלתי בפנימיה.

גדלתי בחינוך המשותף בקיבוץ, שהיה סוג של פנימיה שבה כל הילדים גרו במבנה משותף, וראו את הוריהם בשעות אחר הצהריים.

פיבוט היא גישה שבמרכזה רווחה והשתתפות, ולכן גם תהליך האיפיון של סביבה תומכת אדם – נעשה במשותף, במידת האפשר, עם האנשים שהסביבה עומדת לשרת אותם.

כשהגענו לחלקו של הבנין שבו גיא מתגורר, ביקשנו את עזרתו בתהליך, והוא נענה.

ראשית הוא סיפר לנו שהוא צריך עוד שקעים ליד המיטה, כי לפעמים אמא שלו באה לבקר והיא רוצה להטעין את הטלפון שלה, ואין מספיק שקעי חשמל.

"כמה נוגע ללב שהוא רוצה לדאוג לאימו כשהיא מגיעה לבקר" חשבתי לעצמי,

שוחחנו על נוחות המיטה ואני שכבתי על אחת המיטות בחדר ריק, כדי להתנסות בעצמי,

דיברנו על הצורך בווילון ועל האופן שבו גיא רוצה להפוך את החדר לממש שלו בעזרת צבע ומדבקת קיר, ואז עברנו לדון בנושא הארון ושימושיו.

הסתכלתי בסביבת חדרו של גיא וראיתי שעומדת ליד מיטתו מזוודה נעולה,

"אני רואה שהמזוודה עומדת ליד המיטה שלך, האם יש מקום עבורה בארון"? שאלתי את גיא.

"כן" אמר גיא בהיסוס ובשקט.

"האם אתה רוצה לשים את המזוודה בארון, כך שיהיה לך יותר מקום פנוי בחדר?" שאלתי, כי החדר ממש קטן,

"לא" אמר גיא, עוד יותר בשקט, תוך שהוא מרכין את ראשו "כי המזוודה היא המקום היחיד שאני יכול לנעול, ולשמור על חפצים מאד יקרים שיש לי".

"אני מבינה" אמרתי, "זה באמת מאד חשוב שיהיה מקום נעול לחפצים חשובים ויקרים".

ובמנהרת הזמן הפלגתי לפעם הזו בילדותי שיונתן קרא בקול רם ובלעג מהיומן האדום שלי, לפצע שהאירוע הזה יצר בליבי, שלקח לי כל כך הרבה שנים לרפא.

ובזמן שנעלמתי לרגע במרחב ההיסטוריה האישית שלי, לא שמתי לב שגיא לקח את המזוודה, הניח אותה על המיטה, פתח את מנעול המספרים והוציא את החפצים החשובים והיקרים שנעל במזוודה.

"את רואה?" הוא אמר, תוך שהוא אוחז בידו את האוצרות היקרים שלו,

שתי בובות בד קטנות ומרופטות, שכל גודלן כגודל כף ידו.

עיני התמלאו דמעות ובליבי עמדו כאב ואהבה.

"אני רואה" הרמתי עיניים מלאות דמעות ואמרתי לגיא, ולי, ולילדה שהייתי פעם,

ולרגע, שרק היקום בחוכמתה יודעת לתת, הכאב שלי והכאב שלו נפגשו, כמו שרק חברים וותיקים שחוו חוויה ביחד יכולים להיפגש.

וברגע הזה, עכשיו, שבו אני המבוגרת האחראית, ובידי הכוח והאחריות לתקן אמרתי לגיא:

"בוא נדבר על איזה מנעול אתה רוצה בארון ומה יהיה לך הכי מתאים".

"באמת?" אמר גיא, והחזיר את הבובות למקומן בלב המזוודה, תוך שהוא חוזר ונועל אותה בקפדנות.

"באמת" אמרתי לו,

"זה הבית שלך עכשיו, והתפקיד שלי לדאוג שיהיו לך מקומות בטוחים שבהם אתה יכול לשמור על עצמך ועל אוצרותיך".

"וזה באמת יהיה?" גיא הסתכל לעבר רותם ושאל,

"באמת באמת" אמרה רותם.

שבוע טוב,

שנזכה להמשיך ולהביא ברכה לעצמנו ולזולתנו.

התמונה: אדוארד, בן 104, מתוך פרויקט צילום של מארק ניקסון שבו צולמו בובות רכות שאהבו אותן ממש, הפרויקט נקרא; Much loved / Mark Nixon.