באנו חושך לגרש

שישי מבורך,

ביום ראשון לקחנו יום חופש ונסענו לתל אביב, שזה קצת חוץ לארץ.

ניסינו לקבוע ביום הזה פגישות ועניינים, והיה נראה שכלום לא מסתייע ושכולם בחופש חנוכה -אז החלטנו שגם אנחנו נהייה, ובדרך נס הילדים והחברות היו פנויים, אז יאללה תל אביב.

אני חובבת גדולה של חנוכה, חג עם מלא דברים טובים ושום דבר מעיק מבחינתי, אולי זה שסופגניות ולביבות הן דברים שאני פחות מצליחה לצרוך כיום, אבל בתור תופעת לוואי, זה בקטנה.

בעודנו משוטטים ברחובות, בזמן שחלק מהמשתתפים הצטיידו בסופגניית סנט אונורה, שזה מסתבר (כך שמעתי) דבר טעים, יעלה שלחה הודעה וביקשה להתייעץ. כשיעלה שמעה שאני ביום חופש עם המשפחה, היא אמרה שזה לא דחוף אך אמרתי שיש לי כמה דקות והיא התקשרה.

יצאתי החוצה לשמש החורפית, ושמעתי שבמסיבת החנוכה שהתקיימה בבתים לחיים שיעלה מנהלת, היו שני רגעים שהטרידו אותה ואת הצוות המהמם שלה;

רגע אחד היה כשאימו, החולה בסרטן, של אחד הדיירים, איחרה מאד למסיבה, מה שגרם לבנה הרבה מצוקה, ואז כשסופסוף הגיעה, אמרה לו שהיתה מעדיפה לא לבוא ושהוא מטרד עבורה והלוואי ולא היה קיים.

רגע שני היה כשאירוע ממש דומה קרה עם אבא של דייר אחר, הסובל מדיכאון קשה, אמר דברים דומים לבן שלו.

אספר לכן שהצוות מלווה בצמוד את שתי המשפחות, מכיוון שאנחנו יודעים מה קורה לאנשים כשהמשאבים שלהם יורדים, בגלל מחלה או שחיקה או מצבים אחרים;

איך נראים אנשים עם מעט משאבים? היינו רוצים לחשוב שהם יהיו קצת עייפים, או ירודים, וזה לפעמים נכון,

אבל הרבה פעמים כשאדם מגיע ל"תחתית החבית" האנרגטית שלו - כשמשאביו יורדים ממש - קורים לפעמים דברים לא נעימים;

האדם מתנהג בחוסר סבלנות וקוצר רוח, האדם נוהג בתוקפנות – כולל אמירת מילים קשות ואפילו אלימות פיזית, ניכרת האשמת האחר - במיוחד אם האחר רוצה מאיתנו משהו שאנחנו לא מרגישים שאנחנו יכולים לתת - או אפילו אם הוא מנסה לעזור לאדם החולה בדברים שהאדם צריך.

ניתן לראות גם התעלמות, המנעות והתנכרות – כשאדם מזהה איזור שהוא לא יכול להתמודד בתוכו.

אני יכולה לראות את ההתנהגויות האלה בעצמי, וסביבי – בזמנים של מיעוט משאבים, כך שכשיעלה התקשרה וסיפרה מה קרה, הכרתי היטב את המקום שהיא מדברת עליו.

יש יתרון בשפה של פיבוט, שמדברת על משוואת הרווחה ומתארת מה קורה שמחוג הכוח זז לכיוון מיעוט משאבים ומצוקה. היתרון הוא, שאפשר לבלות פחות זמן בהרמת גבות ו"אוי ואבוי'נס" על המצב שבו להורה אין משאבים לדאוג לבנו הבוגר עם הצרכים המיוחדים שנמצא בבית לחיים, ולהתמקד בלעזור.

"נראה שמה שדיברנו שקורה להורים הללו, הגיע לרגע שבו אנחנו צריכים להתערב" אמרתי ליעלה.

"הבנים, הדיירים שלנו, הם חסרי ישע, מה שאומר שזה תפקידנו לדאוג להם ולעזור להם לעבור לשלב הבא בחייהם, שבו ביקור בבית ההורים לא אפשרי יותר, ואולי גם לא ביקור של ההורים אצלם, נראה מה מסתייע"

"אוקיי" ענתה יעלה, "מה עושים עכשיו?"

אני רוצה להגיד שהתגובה של יעלה היא דבר נדיר שיש להתעכב עליו, כי לרוב זה אירוע שאנשים מאד מזועזעים ממנו ולא מוכנים לקבל אותו בגלל המוסכמה החברתית השגויה שאומרת ש"הורים תמיד אוהבים את ילדיהם ללא תנאי ומטפלים בהם, במיוחד כשהם עם צרכים מיוחדים".

זו מוסכמה שגויה כי לא כך זה קורה במציאות, מה שאומר שלהחזיק במוסכמה הזו משמעו שאנחנו ממשיכים להתווכח עם המצב ולנסות לאלץ את ההורים לעשות דברים שהם לא מצליחים לעשות, וזהו מצב שמשאיר מלא עבודה שתוצאתה מצוקה עבור כולם - כך שמבחינתי, הגרוע מכל, משמעו סירוב לראות מצב תפקודי של אדם או משפחה, למרות שהוא מתקיים.

מה זה אומר?

שאנשים כמונו, וכמו יעלה והצוות שלה בבתים לחיים, שאחראים על חסרי ישע כמו אנשים עם אוטיזם, מוגבלות שכלית, קשישים, ילדים ועוד – לא מסכימים לקבל מצב שבו בני משפחה אינם מסוגלים או מעוניינים לטפל בחסר הישע, ונצמדים לרעיון ולמוסכמה החברתית, במקום לעזור לחסר הישע עם המצב החדש שנוצר.

כל זה כדי שתבינו, כמה נפלא היה כשבמקום שאצטרך לנחם אותה ולטפל בה על אובדן המוסכמה, יעלה פשוט רשמה את השלבים שאמרתי בתשובה לשאלה: "מה עושים עכשיו" ומייד עסקה ביצירתם בעולם האמיתי

והשלבים האלה היו:

נדבר עם ההורים ביחד עם העובדים הסוציאליים שלהם, נברר מה שלומם ואם באמת התרשמנו נכון, שבמצב הנוכחי אין להם משאבים להמשיך לקחת את בניהם הביתה לסופי שבוע, או להגיע לבקרם.

נראה מה הם כן מרגישים שיכולים לעשות, מבלי לפגוע בבניהם, ונתמוך בכך שמה שהם כן יכולים – יקרה.

נספר לבנים את הסיפור של מה קרה, ונעזור להם למצוא מקומות טובים וחמים ללכת לאכול בהם ארוחת שישי וחג כשכל שאר החברים יוצאים לבקר את הוריהם (ליעלה כבר היו רעיונות).

ניצור עבורם פינות רכות של קשר עם אדם אחר מיטיב, נגיד מדריכים שלנו, שיעשו איתם דברים שקודם עשו עם ההורים (יעלה והצוות כבר ביצעו), ונעזור להם לעבור לשלב ההתפתחותי שעובר על אנשים רבים, חסרי ישע או לא, כשהוריהם אינם יכולים להיות המטפלים, המארחים והאחראים.

שיחת הטלפון הגיעה לסיומה והרמתי את עיני לראות שכולם יצאו מהחנות ועמדו בשקט לידי.

"תודה על השיחה הזו" אמרתי ליעלה, "אני שמחה וגאה להיות חלק מצוות שרואה את האנשים שבטיפולו בעין טובה, מטפל בכל היבט של חייהם וניגש באומץ גם לחלקים שאנשים אחרים הכי לא רוצים לגעת בהם."

בבניין ליד שרו "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש, כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן, סורה חושך הלאה שחור, סורה מפני האור"

ואני חשבתי, כן, זה נכון, אור איתן זה דבר -

ואיזו ברכה זו להיות חלק ממנו.

התמונה: שקיעה עירונית ביום חופש בתל אביב