top of page
חיפוש

לא תמיד אפשר לומר "כואב לי"

עודכן: 9 בינו׳ 2022


אצלי עלו השבוע שני סיפורים שאני בדרך כלל משתדלת לא לספר, כי הם מעצבנים את מי ששומע.ת אותם, ובעבודה, כמו גם בחיים עצמם, אם עצבנת מישהו, אז עכשיו צריך לחכות שהוא יירגע – כי כשמישהו מתעצבן הוא לא מצליח להקשיב.


למה שאספר לכן סיפורים מעצבנים ביום כה חגיגי?

באמת למה? אני ממש לא יודעת אבל יש לי השערה שאספר לכן אחרי שתקראו את הסיפורים.

זה מה שעלה אצלי השבוע ואני מכבדת את הסיפורים שעולים ורוצים לבוא לעולם, שהם יודעים מה הם עושים ויועילו למישהו.


יורי בלט בבית הספר משתי סיבות, האחת גובהו וגודלו והשניה הקסדה שלראשו.

בית הספר היה של ילדים ונוער עם מוגבלות שכלית התפתחותית, הידועה בכינויה מש"ה, והצוות למד איתי פיבוט, במסגרת הפיילוט של השיטה, מה שאמר שאחת לשבועיים הצוות הציג מקרה חדש ועבדנו עליו ביחד לפי העקרונות של פיבוט.

יורי היה בין המקרים הראשונים שהצוות הביא.


"ליורי יש בעיה התנהגותית קשה, הוא דופק את הראש בקיר" אמר דורון, אחד המחנכים בצוות. "זה ממש גרוע"

"הוא הגיע למיון עם סדקים בגולגולת" הוסיפה ולריה, מחנכת אחרת, "פעמיים כבר".

"את הקסדה הזמנו במיוחד מארצות הברית", הוסיף דורון, "זו קסדה מיוחדת, רכה אבל חזקה".

"לדפוק ראש בקיר זה ביטוי למצוקה של אדם" אמרתי להם, "בואו נראה איזו מצוקה זו".


התחלתי לתשאל, שאלתי את כל השאלות הרגילות והמתבקשות:

מתי זה התחיל? לא זוכרים, אולי לפני שנה וחצי או שנתיים.

האם יש מעקב מתי הוא דופק את הראש ומתי לא? לא, אף אחד לא עקב וגם לא נראית תבנית שמישהו יכול להגיד מבחינת ימים ושעות.

מה עושים כשהוא דופק את הראש ? נותנים לו הלידול, שזו תרופת "עזרה ראשונה" פסיכיאטרית שמיועדת להרגעה חזקה של אנשים.

ואז מה קורה? הוא יושב על הפוף בפינה ומרייר.

יש דברים נוספים לומר עליו? הוא לא מדבר, אבל גם בדרך כלל לא מזיק, רק דפיקות הראש.

ובכל זאת?

שתיקה

משהו?

"יש לו ריח קצת לא טוב" אמר דורון בהיסוס

"הוא מתקלח?" שאלתי

"כן, הוא ממש אוהב מים ומקלחות, אנחנו מציעים לו מקלחת חמה בימים שהוא דופק את הראש והוא לפעמים מתקלח כמה פעמים, זה לא זה" ענה דורון.


"אולי הקסדה מריחה לא טוב?" שאלתי

דורון הלך להריח את הקסדה ובינתיים יצאנו להפסקה,

"הריח הוא לא מהקסדה" אמר דורון, "זה מאיזור הפנים שלו".

"אתם יודעים שריח רע מאיזור הפנים יכול להעיד שיש בעיה באיזור אף – אוזן – גרון?" שאלתי, הם לא ידעו.

"אתם יכולים לבדוק מתי לאחרונה שיניו נבדקו?"

ידעתי, כששאלתי, שהתשובה כנראה תהיה "מזמן" כי לא קל לבדוק שיניים של אנשים עם מש"ה, ויש מעט אנשי מקצוע ומקומות שמצליחים, והתורים אליהם ארוכים. זו בעיה של הרבה אנשים עם צרכים מיוחדים.

"מזמן" הם אמרו.

"נעשה לו תור מייד לבדיקת שיניים ולרופא אף אוזן גרון" אמרה רנא העובדת הסוציאלית, "אבל מה בינתיים?"

"בינתיים בואו נעשה ניסוי" הצעתי "וניתן לו טיפול לכאבים במקום הלידול"

"רק תקפידו לנסות כמה סוגי משככי כאב" אמרתי "כי אצל אנשים עם נוירולוגיה שונה כמו יורי, לפעמים עובד סוג אחד של תרופה ולא אחר".

"ואם הרופאה לא תסכים?" שאל דורון

"תכשירים לכאב הם לא במרשם רופא" עניתי "ואם אתם חושבים שמישהו באחריותכם נמצא בכאב, נראה לי שתפקידכם לעשות הכל כדי להקל את הכאב הזה".


הטיפול לכאב עבד, יורי לא דפק את הראש יותר, בבדיקה התברר שליורי שיני בינה כלואות ואחת מהן היתה פגועה ויצרה סביבה דלקת, שהתלקחה והכאיבה לו מאד.


*


"אין אצלנו דבר כזה" אמרו לי נשות הצוות שלימדתי, גם הפעם במרכז יום של אנשים עם מש"ה.

סיפרתי להן את הסיפור על יורי, שהיה אז סיפור חדש וטרי וממש זיעזע אותי, בתור דוגמה למצוקה גולמית, שהמתבונן מחויב לפענח אותה ולתת לה מענה.

"אצלנו יודעים כשלמישהו כואב", אמרה שולה, אחת המטפלות שהשתתפו בהשתלמות פיבוט.

"זה לגמרי ברור" אמרה מלי, מטפלת אחרת "בטח הצוות ההוא שלימדת לא היה מנוסה כמונו".

אמרתי כמה משפטים על כך שהצוות היה דווקא ממש מנוסה ובכל זאת פיספס כאב ומצוקה של תלמיד כמעט שנתיים, ושכדאי לקחת דבר כזה בחשבון כשרואים מצוקה, אבל הבנתי שחבל על הזמן, הן כעסו ולא הסכימו להקשיב, אז עברתי הלאה, או שלפחות כך חשבתי.


"את מי הבאתן היום"? שאלתי את המטפלות והמחנכות שלקחו חלק בהשתלמות פיבוט.

"את דורה" ענתה ענת, אחת המחנכות. "יש בעיה עם זה שהיא מחפשת תשומת לב".

"מה היא עושה בדיוק?" שאלתי

"כשיורדים מההסעה, היא עושה קול שהיא עושה כשהחיתול שלה מלא, מן צעקה כזו גבוהה, ואז לוקחים אותה להחליף טיטול. שתביני, זה אירוע מורכב עם מנוף ודורש אשת צוות מלאה, בשעה שממש צריך אותה".

"לא הבנתי" אמרתי "ומה הבעיה עם זה שהטיטול שלה מלא?"

"אז זהו, שאין לה כלום בטיטול" אמרה ענת "היא רק מחפשת תשומת לב, אבל אם לא מחליפים לה היא ממשיכה לצעוק".


"בואו נחשוב רגע מה יכול להיות שקורה לה, שהחלפת חיתול עוזרת לו" אמרתי.

השתררה שתיקה.

"כשהיא צועקת בדרך המסויימת הזו זה בדרך כלל סימן שהטיטול שלה מלא, אבל אולי יש לה מצוקה אחרת באיזור הטיטול? משהו אחר שכואב לה?" המשכתי ופירטתי -

"אולי כאב בגב או בירכיים שמוחמר מהנסיעה באוטובוס?"

"יש לה שחיקה קשה במפרקי הירך" אמרה ענת בשקט, "האורתופד ראה אותה לא מזמן והחליטו לא לנתח אותה".

"ויכול להיות שכשהיא יושבת בהסעה זמן ארוך בתנוחה מסויימת זה כואב לה?" שאלתי.

"כן" ענתה ענת בשקט.

"ויכול להיות שכשמשכיבים אותה ומניעים את איזור האגן שלה היא חווה הקלה?" שאלתי.

"כן" ענתה ענת ממש בשקט.


לא הוספתי מילים, כי לא היה צריך, והשיחה עברה לאמצעים שבעזרתם אפשר להקל על דורה בכאבה ולנהל את מצבה.

*

אז למה אני מספרת לכן, בסיומה של שנה אחת ופתיחתה של אחרת, שני סיפורים של כאב, שכל כך קשה לשמוע ולשאת?


אני חושבת, שאנחנו בשנים שבהן כאב הוא נושא מרכזי, כאבים חדשים כמו הקורונה ונזקיה, כאבים ישנים שמקבלים מקום כמו#Me Too ולפעמים כאב פיזי, כמו זה המתואר כאן – שאיש לא מזהה כי האדם שנושא אותו לא מצליח לבטאו באופן שמובן לזולת.

נדמה לי שהמקום והכבוד שנדע לתת לכאבים הישנים והחדשים, התמיכה, החום, ההבנה והידע שנשכיל להפעיל בהתמודדות עם כאבינו ועם כאבי זולתנו – הם אלה שיקבעו במידה רבה את רווחתנו, ואת אנושיותנו.


שנה טובה, שנת רווחה וחמלה, שנת הקלת כאבים, שנהיה אנשים טובים!








71 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page