כשאני אוהבת אותי

לֹא לַשָּוא \אמילי דיקינסון

אִם הֵבֵאתִי פַּעַם נֶחָמָה לְלֵב

חַיַּי הֵם לֹא לַשָּׁוְא.

אִם הֵקַלְתִּי קְצָת עַל הַכְּאֵב

חַיַּי הֵם לֹא לַשָּׁוְא.

אִם טִפַּלְתִּי בְּגוֹזָל פָּצוּעַ

עַד שֶׁהִתְחַזְקוּ כְּנָפָיו -

חַיַּי הֵם לֹא לַשָּׁוְא.

מתוך הספר "אמילי- מבחר שירים של אמילי דיקינסון", עברית: לאה נאור, הוצאת שער הרצליה

אמילי אליזבט דיקינסון משוררת אמריקאית 1830-1886

If I can stop one heart from breaking\ Emily Dickinson

If I can stop one heart from breaking,

I shall not live in vain;

If I can ease one life the aching,

Or cool one pain,

Or help one fainting robin

Unto his nest again,

I shall not live in vain

השבוע זכיתי לרגע מיוחד, ביליתי כמה שעות במחיצתם של אנשים

שליבי זיהה אותם כשותפי לדרך

ישבנו מתחת לעצי אלון זקנים, הציפורים שרו מעלינו

האוויר היה סמיך ועטף אותנו ברכות והיה נראה שהיקום מחייכת על הרגע הזה בזמן

"השבוע הסתיים קורס פיבוט למובילי תעסוקה" סיפרתי לאנשים שאיתי,

"ובסיכום הקורס, ברגע הממש אחרון שלו, א.נשים דיברו על עצמן ועל החוויה שלהן

על כך שפיבוט פתח להן את האפשרות לשים לב למצוקה ולרווחה של עצמן

ואולי לראשונה עבורן, להגיד מה לא מתאים להן, ואחר כך גם לברר מה כן"

"ישבתי במרחבי התעסוקה שלנו, שעתיים בכל מרחב, כדי להרגיש;"

סיפרה אחת המשתתפות, "האם נעים לי פה? האם אני רוצה להישאר כאן? ואם אני במצוקה, מה ניתן לעשות כדי שאהיה ברווחה?"

רבים מאיתנו, בתחום הטיפולי במיוחד, חיים בתחושה שטיפול באחר, התחשבות בו, עזרה לזולת וסיוע לו – הם אידאל ערכי שיש לשאוף אליו בבניית חיים שיש בהם ערך

אחד השירים שאני מחוברת אליהם לאורך השנים הוא השיר הזה, של אמילי דיקנסון, המדבר על הערך שניתן למצוא בטיפול, בעזרה והצלה

שנים חשבתי שהערך הגדול ביותר שניתן למצוא בחיים האלה הוא בדיוק זה;

טיפול בחסרי הישע, עזרה לכואבים ולאלה שמתקשים למצוא את דרכם

די מוקדם בחיי האישיים והמקצועיים הבנתי שהדרך הזו מתחילה ביכולת שלי לעזור לי

לראות בי אדם שראוי לחמלה, להצלה, לחיבוק וחיזוק, לכבוד, לעידוד, לסיפוק צרכים

הדרך של פיבוט מתחילה ממש מכאן, השאלה ההומאנית קוראת לנו לשאול את עצמנו;

"אם זה אני, שמטופל כך, שמדברים אליו כך, שיושב בכיסא הזה ואוכל את האוכל שמוגש,

אם זה אני באחד מהמצבים במעגל חיי שבו אני פגיעה; בילדותי, באבלי, בעת הריון ולידה, במחלתי, בזקנתי.

מה אני חווה? האם אני חשה מצוקה או רווחה?"

אחד הרגעים הקשים והמופלאים ביותר בלמידת פיבוט הוא הרגע שבו אנו מבינות ומבינים שאנו – עצמנו, לא קשובים וקשובות למצוקתנו

שאנחנו, לא מטפלים ממש טוב בעצמנו, ואם נתבונן בדרך שבה אנחנו מקשיבות ומקשיבים לנו, מדברות אלינו, ומתייחסות לצרכינו ונשאל "האם לפי איך שאני נוהגת בי, ניתן להבין כמה אני אנושית? כמה אני אוהבת אותי?"

נגלה, פעמים רבות, שהדרך שבה אנו נוהגות ונוהגים בעצמנו, רחוקה מאד מהערך של טיפול ועזרה לזולת שיש לנו בתודעה

"ואהבת לרעך כמוך" נהייה ציווי בעייתי ממש, כאשר אני לא אוהבת אותי ולא מתייחסת אלי כאל אדם אהוב ויקר, או לפחות כאל קולגה או לקוחה

הרעיון הזה מוביל אותנו לכך שהרגע הראשון שבו אנו פותחים את הלב לרעיונות של פיבוט, הוא הרגע הזה, שבו אנו מתחילות ומתחילים להתבונן במצוקה וברווחה של עצמנו

"איך לא חשבתי על החלק הזה, איזו בושה" אמרה אחת מאיתנו בישיבת הצוות

"תגידי" פניתי אליה, "ככה היית מדברת ללקוחה שלנו?"

"לא" היא ענתה בחיוך

"אז אני מבקשת שתתייחסי אלייך לפחות באותה מידה של כבוד שאת מתייחסת ללקוחה" אמרתי

"אולי אני מגזימה" אמרה לי יסמין, "אולי זה שהבוסית שלי צועקת ומאיימת ומשתיקה זה לא כזה גרוע, אולי המצוקה שלי נובעת מחוויות עבר ואולי אישה חזקה כמוני אמורה להצליח להתמודד עם הדרך שבה היא מתנהגת?"

"אם חברה, מטופלת או סתם אישה ברחוב, היתה באה לספר לך שהיא נפגעה, מה הדבר הראשון שהיית אומרת לה?" שאלתי את יסמין

"שאני מאמינה לה" אמרה יסמין "ושהיא לא לבד"

"ואת?" שאלתי בשקט, "אפשר שתתייחסי אלייך לפחות כמו סתם אישה מהרחוב?"

"אתם יודעים" אמרתי לשותפי לפגישה הקסומה ברדת הערב, "כל השנים האלה שאני אוהבת את השיר של אמילי דיקנסון, חשבתי עליו בדרך אחת;

חשבתי שהלב האחד שאני אמורה למנוע משבר, הוא לב של אדם אחר

חשבתי שהכאב האחד שאני אמורה לשכך הוא כאב של אחר

ושהגוזל הפצוע שאני אמורה להשיב לקינו הוא חסר ישע אחר

עכשיו אני מבינה שהלב הוא שלי, הכאב הוא שלי והגוזל הפצוע הוא אני

וכשאני אוהבת אותי מספיק כדי לדאוג לי, למנוע ממני פגיעה, להזין אותי, לתת לי מנוחה

להאמין לי כשאני מרגישה פגועה ולכבד אותי

כשכל אלה מתקיימים בי; אני יכולה לאהוב אחרים, לעזור להם להיות ברווחה ולחלוק איתם חזון וערך בעולם הזה

חג אהבה שמח לנו