כוחו העצום של הקוטן

שבוע מבורך

לֹא לַשָּוא \אמילי דיקינסון

אִם הֵבֵאתִי פַּעַם נֶחָמָה לְלֵב

חַיַּי הֵם לֹא לַשָּׁוְא.

אִם הֵקַלְתִּי קְצָת עַל הַכְּאֵב

חַיַּי הֵם לֹא לַשָּׁוְא.

אִם טִפַּלְתִּי בְּגוֹזָל פָּצוּעַ

עַד שֶׁהִתְחַזְקוּ כְּנָפָיו -

חַיַּי הֵם לֹא לַשָּׁוְא.

מתוך הספר "אמילי - מבחר שירים של אמילי דיקינסון", עברית: לאה נאור, הוצאת שער הרצליה

השיר הזה מלווה אותי מראשית דרכי המקצועית, הוא מזכיר לי ומחזיק עבורי כמה תובנות, אך הגדולה מהן היא הערך של פעולה אחת - עשייה אחת - שבכוחה להקל על אדם או בעל חיים,

להוריד חלק מסבלו בעולם הזה, לתמוך בדרכו.

אני קוראת הרבה "תוכניות אישיות" שמכינים צוותים עבור ילדים ומבוגרים עם צרכים מיוחדים,

והשיר הזה הוא המצפן שלי. אתן מבינות, בהרבה תוכניות כותבים צוותים ואנשי מקצוע את מטרות התוכנית כיעד הסופי שאליו הם רוצים להוביל את האדם - מלמדים לכתוב מטרות ככה במשרד הרווחה ובמשרד הבריאות, אני חושבת שגם במשרד החינוך. למשל, אם אישה לא מצליחה לצאת מהבית כי, נגיד, היא סובלת מOCD, אז המטרה יכולה להיות "שרון תצא מהבית, תעבוד ותעשה סידורים וכל מה שצריך בקלות ובכוחות עצמה". אם ילד לא מצליח ליצור קשר עם בני גילו, המטרה יכולה להיות "גדי ידבר וישחק עם בני גילו באופן שתואם את גילו".

"אז מה רע בזה?" אתן בטח שואלות את עצמכן בשלב זה. "אנשי המקצוע רוצים את הכי טוב, הכי לפי ההתפתחות הרגילה, בשביל האדם, למה שלא יכתבו את זה בדיוק ככה?"

הסיבה היא שבשביל שרון עם הOCD ובשביל גדי עם הקושי בקשר ותקשורת עם בני גילו, המטרה הזו היא כמו להגיד שאדם שלא הולך שלושה מטר ירוץ מרתון, מטרה רחוקה וענקית שכל הישג שלהם יהיה קטן לעומתה.

אני רוצה לדבר איתכם היום על כוחו העצום של הקוטן, על כוחה של הקלות והפשטות לעזור בשינוי ושיפור - על הרגע שבו רק דבר אחד קטן, שינוי אחד, יכול לשנות חיים.

לפני שנים רבות, במהלך התואר השני שעשיתי בפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית, התבקשנו לקחת משימה לשיפור עצמי. זה כל כך יפה בעיני, לבקש מאנשים שמתאמנים כדי לטפל באחרים, לחוות את החוויה של למצוא משהו שהם רוצים לשפר בעצמם ולעשות זאת באמצעות כלי מהשיטה שלהם.

בתקופה הזו גרנו בבית קטן יחסית, הילדים היו צעירים, והמאבק בבלגן היה סיזיפי - מה שאומר שהבלגן ניצח די הרבה מהזמן. בחרתי כמטרה עבורי, ללמד את עצמי איך להחזיק בית יותר מסודר ומאורגן, ובחרתי באתר אמריקאי שנקרא פליי – ליידי או בעברית "גברת זבוב (תוכלו למצוא אותו כאן). זה אתר מאד ישן, שלדעתי לא התחדש מאז שהשתמשתי בו, אבל בכל זאת ממש שווה.

האתר, המלא בעצות וטכניקות לעזרה בסידור, תחזוקה וניקיון הבית, הציע לי עזרה בצורת משימה אחת בכל פעם; "עשי משימה אחת, עד שהיא תהפוך להרגל", הציעה גברת זבוב שבאתר.

והמשימה הראשונה היתה "כיור מבריק" – וקראה לי, דבר ראשון בבוקר, לפנות ולנקות את הכיור, כך שכיור בוהק יקדם את פני עם חזרתי הביתה. גברת זבוב לא לקחה בחשבון את הילדים שיגיעו לפני הביתה ואת המעשים שהם יעשו בכיור, שלא ישאירו הרבה בוהק, אבל הכוונה היתה מצוינת וגם ההרגל.

חשבתי על ההרגל הזה, ועל כל ההרגלים הטובים והמועילים שרכשתי אצל גברת זבוב, הבוקר, כשקמתי ועשיתי בדיוק את זה – מול אוסף משימות היום, ניקיתי את הכיור, העמדתי מדיח, והרגשתי שבמאזן הרווחה בין המשימות לבין הכוחות שלי, יש מצב שאני בעניינים, שאצליח.

כשאני מודדת ערך והצלחה, השיר של אמילי דיקינסון הוא מדד טוב עבורי, והשבוע היו כמה הזדמנויות להנות ממנו;

הזדמנות מקסימה הגיעה בפגישתי עם צוות של מסגרת דיור שתומכת באנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית בדירות בקהילה.

צוות המסגרת יצא עם הדיירים לנופש של כמה ימים, ואת פגישתנו הקודמת הקדשנו להכנה לקראת הנופש, שהתמקדה בעיקר בעזרה לדיירים היוצאים לנופש להבין מה הולך לקרות בו.

ראיתי תמונות מקסימות שמיכל, המנהלת, שלחה ובהתרגשות ביקשתי לשמוע חוויות;

"זה היה הנופש הראשון שארגנתי לבד" התחילה מיכל. "וגם הנופש הראשון שהדיירים יצאו אליו בשנתיים האחרונות מאז המלחמה" והוסיפה, "החלטתי שהדיירים יוכלו לצאת לנופש עם הטלפונים שלהם".

"מה?" שאלתי בתדהמה, "לנופשים קודמים הם לא הורשו לקחת טלפונים?"

"לא" ענתה מיכל והסבירה שעמדתה של ההנהלה הקודמת היתה שטלפונים מסיחים את דעתם של הדיירים והם אינם יכולים להיות אחראים לשמור עליהם ולעשות בהם שימוש נכון.

"זה היה נפלא לראות את הדיירים נהנים לצלם אחד את השני ואת הצוות, את הציפורים והפרחים, הם עשו שיחות ווידאו עם המשפחה שלהם, כדי לחלוק את החוויה, ואף אחד לא איבד טלפון" אמר דוד, רכז הדיירים בצוות של מיכל, "הם כל כך שמחו".

מיכל המשיכה לספר;

"עוד דבר שהיה לי מאד חשוב היה הזכות של הדיירים לבחור לעצמם כמה שיותר - מה יאכלו, איך ישתתפו בפעילויות שונות, מה יקנו בדוכן המזון או בקניון - זה לא היה פשוט לצוות שלי לאפשר את זה", הסבירה מיכל, "כי לאפשר בחירה זה יכול להיות הרבה יותר עבודה וגם לסכן את הדיירים. לאורך שנים רבות, אפילו שמדובר במלון, היו מגישים לכל דייר את הצלחת שלו ולא מאפשרים לכל אחד ואחת בחירה, גם כי יש סיכונים בריאותיים מבחינת היכולת שלהם ללעוס ולבלוע, וגם כי יש אנשים שלוקחים הרבה אוכל או שבחירה מרובה מבלבלת אותם".

"ולמה בכל זאת בחרת לעשות שני דברים חדשים, שהצוות לא היה רגיל אליהם וגרמו ליותר עבודה ועומס?" שאלתי. "בגלל השאלה ההומאנית" ענתה מיכל, "כי ככה אני רוצה שינהגו בי - אני גדלתי במקום שלא נתנו לי בחירה מה אלבש, מה אוכל, מה אעשה, ובמפגש שלי עם פיבוט הבנתי שאני יכולה לתקן, אני יכולה לתת לדיירים שלי את מה שאני לא קיבלתי".

"ואיזה ציון היית נותנת לעצמך על הנופש הזה"? שאלתי את מיכל, שמייד אמרה שלא נוח לה לתת לעצמה ציון טוב. לידה, בקוביית הזום, העלה דוד, שותפה לצוות את שתי ידיו לאוויר ופרש את עשר אצבעותיו.

"עשר" הוא אמר לה, "עשר".

"אז איך את כותבת מטרה?" שאלה אותי תמר במפגש שלנו השבוע.

"אני מתארת מה קורה כיום, וכל הקלה ושיפור במצוקה שמתוארת, היא הישג" אמרתי לה.

"כל דבר, אפילו קטן?" הקשתה תמר.

"כל דבר, לפעמים הדברים הקטנים ביותר תופסים הכי הרבה מקום בלב" עניתי.

שבוע טוב