ים בכוס תה

לפני קורסים של פיבוט עולים דווקא הסיפורים מראשית העבודה עם פיבוט, שנחרתו בזיכרוני, כי היה בהם גילוי ראשוני ופליאה גדולה על הכוח העצום של הרעיונות הפשוטים שיש בפיבוט.

הסיפור שלפנינו נוגע ברעיון של החזקה, שהיא אחת התובנות/ שיטות ההתערבות המועילות והמעולות שלפיבוט יש להציע.

ועכשיו לסיפור,

באחד מהמוסדות שבהם לימדתי פיבוט, שבו היו אנשים עם קשיים מורכבים, כמו אוטיזם עם מוגבלות שכלית, או פגיעה נפשית והתפתחותית ביחד, היתה אסתר.

אסתר נודעה בכך שהרבה מהזמן שבו הסתובבו אנשים ביחידה, בעיקר בשעות הבוקר עד הצהריים, היא שכבה על הרצפה מול דלת הכניסה ליחידה, מקופלת סביב הרגל של הספסל שעמד שם, בדרך כלל בפיג'מה של בית חולים.

התגובה המיידית של מרבית הנכנסים היתה לגשת לאסתר, אישה צעירה ודקת גוף עם שיער כהה עד הכתפיים, ולנסות לדבר אל ליבה שתקום מהרצפה.

צוות היחידה היה מנסה בכל כוחו שאסתר תהיה ותעשה כל דבר אחר, אבל איכשהו יצא שבכל פעם שנכנסו מנהל בית החולים, סגנו, או אנשי סמכות אחרים – אסתר שכבה מקופלת מסביב לרגל הספסל מול הכניסה והבושה היתה גדולה.

אסתר היתה תקלה רצינית מאד ברמת הניראות של היחידה, הן בעיני אנשי הטיפול והן בעיני המבקרים, כי כשאתה מגיע ליחידה שבה יש אנשים שזקוקים לטיפול והשגחה מתמידים ותלויים מאד בזולת, ורואה מישהי שוכבת בפיג'מה דקה על הרצפה הישנה של היחידה מסביב לרגל של ספסל אתה בעיקר חושב "הזנחה".

וכך יצא שהצוות העלה את הנושא במסגרת הדרכת פיבוט.

נעצור פה לשניה בסיפור, כדי שאספר לכם שכשאני מגיעה למקום חדש, בדרך כלל הצוות מביא אלי את המקרה הכי קשה והכי לא פתיר שלו, אני משערת שכדי לראות אם באמת מה שאני אומרת על פיבוט הוא באמת נכון, ובאמת אפשר להשתמש בו לפתור דברים שאנשים אחרים מתקשים לפתור, אסתר היתה מהמקרים האלה

הרבה פעמים מדובר במקרים שניסו לפתור אותם במלא דרכים, הביאו מומחים בשבילם ועשו מלא ישיבות, כך שכשמביאים את המקרה אלי, אני יודעת שיש לי פה הזדמנות שלא כדאי לפספס.

"היא כמו חתול שאתה לא רוצה שישב בכורסה שלך" אמר מנהל היחידה, "דקה אתה לא מסתכל ושוב היא שם".

"שתביני, היא לא מזיקה" אמרה רחל האחות האחראית, "אבל השכיבה שלה מול הדלת מוציאה לכולנו שם ודימוי רע".

"בואו נדבר רגע על החזקה" אמרתי, "ועל מערכת התחושה הפנימית שנקראת אינטרוספציה, שאמורה להחזיק אותנו מבפנים אבל לפעמים לא עובדת טוב".

"כשהאינטרוספציה לא עובדת טוב, האדם לא מרגיש קיים ונוכח מספיק, וחייב החזקה חיצונית. הכי מאתגר כשלפעמים ההחזקה הזו חייבת לבוא מאנשים אחרים, ואז האדם מציב את עצמו בעמדה שבו חייבים להכיר בקיומו ולהגיד לו "הנה אתה" מלא פעמים ביום, שאחרת הוא מרגיש לא קיים ולא נוכח.

מה הבעיה עם זה? שלהשיג מאנשים כל כך הרבה הכרה בקיומך זה בדרך כלל מאד מטריד לסביבה ודי קשה להחלפה במשהו אחר".

הסברתי שאסתר מקבלת מלא החזקה מאנשים אחרים שנכנסים ואומרים לה "הנה את" – כשהם מנסים למצוא לה משהו אחר לעשות ומקום אחר להיות, חוץ משוכבת על הרצפה מסביב לרגל של הספסל.

מה יכול לעזור פה? שאלה רחל, "מה ייתן לה מספיק החזקה?"

"משהו ממש חינני ומושך תשומת לב שכולם יבואו ישר לראות" אמרתי וחייכתי,

"מה דעתכם על חוף ים"?

"חוף ים?" הצוות הסתכל עלי כאילו ירדתי מהפסים,

"חוף ים!"

"נשים טפט של חוף על הקיר, שטיח ים או שטיח דשא סינטטי, כמה כריות צבעוניות ואתם מסודרים, אני מבטיחה לכם שאם אסתר תשכב שם, כולם יבואו לראות אותה ולהתפעל מאיזה יופי פינת הים שלכם עובדת".

הראיתי להם מאיפה מזמינים טפט חוף בעשרה שקל, הם הביאו חתיכת דשא מבית של אחד מהצוות שבדיוק עשה בחצר ונשארו לו שאריות, כי ככה זה בתרופות של רווחה, תמיד חסרים משאבים ונהיה ים.

בפעם הבאה שבאתי אסתר לא שכבה על הרצפה בכניסה ורגל הספסל שסביבה היתה בדרך כלל כרוכה עמדה מיותמת,

היא שכבה על כרית בפינת הים, וסביבה היו מלא אנשים, מטופלים אחרים ביחידה ואנשי צוות

"מלא החזקה" צחקה רחל "בדיוק כמו שאמרת".

לא צילמתי, כי אני לא מצלמת אנשים שלא יכולים להסכים,

אבל הלב שלי זוכר כל פרט מהתמונה הזו.

בואו ללמוד פיבוט, בואו תרדו מהפסים!

בתמונה - ים בכוס תה