הסיפור של היום התקשה לצאת לאוויר העולם, אבל לא וויתרתי עליו! כך יצא שהוא חיכה לבוקר הגשום של שבת כדי להגיע אליכן. מקווה שתקבלו אותו באהבה וחמלה.
השבוע שלחו בקבוצת הווטסאפ של השכבה שלי מהמוסד (בית הספר התיכון) שיר שכתבו בני משמר העמק מתנה לקיבוץ שלהם ליומולדתו ה100.
גיא שאל מה אנחנו אומרים על השיר, וצור אמר שלו היתה ילדות מאושרת, אך הוא מבין שלא כולם היו בטוב – כנראה שחלקם בגללו, ושהחינוך המשותף היה שיטה מאד אקולוגית ומשתלמת לגידול ילדים – שהיום עולה פי שש לגדלם.
בכל מקרה לא עלתה איזו מסקנה מרעישה, והשיר, למרות הזמר המקסים ששר אותו היה די פושר בעיני, ואז אחותי השמיעה לי שיר אחר באותו נושא, שמרוב שהוא מרעיד רגשית לא הצלחתי להקשיב לו עד הסוף.
עוד דבר שקרה השבוע והעלה את החוויה של החינוך המשותף והילדות שלנו בו, היה שהסתיימו המפגשים שלי עם לקוח יקר, נקרא לו ארנון, שעליו אני רוצה לספר לכן השבוע.
ארנון, ממש כמוני – הוא איש בשנות החמישים לחייו וגדל בקיבוץ השיתופי.
וממש כמוני, גם ארנון הרגיש בילדותו בודד ולא מוערך על ידי סובביו.
ילדות, בכל מקום, יכולה להיות, כדברי צ'רלס דיקנס: "הטוב שבזמנים וגם הרע שבזמנים", אולי כי כילד כך מרגיש העולם, חלקו אור זוהר וחלקו חשיכה חונקת.
העבודה עם ארנון זימנה לי אתגר וחקר לא פשוט, כי מצד אחד אלה נושאים שאני מכירה על בשרי, ומצד שני תהיתי איך אני עוסקת איתו בנושאים שחשובים לו, נוגעת בזיכרונות שלו ועוזרת לו איתם, מבלי שזיכרונותי ועמדותי יפריעו בדרך?
עסקתי פה בעבר בשאלת ההתנסות האישית של המטפל.ת והאם התנסות בחוויה דומה לזו שמביא המטופל עוזרת או לא. התשובה שלי היא שאנחנו, ארנון ואני, בחרנו שכן.
עוד מושג שחשוב לי לדבר עליו לפני הסיפור הוא אותנטיות – שהוא מושג פילוסופי ופסיכולוגי שתאורטיקנים רבים עוסקים בו, לא אלאה אתכן בכל הפרשנויות, רק אומר שלמה שאני מתכוונת פה, הוא ליכולתו של אדם לחיות חיים מלאים לפי בחירתו, תוך נאמנות להעדפותיו, בחירותיו ורגשותיו – עם ולמרות עברו, כאביו, נסיבות חייו, שונות או מגבלה שיש לו, זה.
ארנון הגיע אלי כחלק ממסע שהוא עושה להתפתחות ושיפור עצמי;
מטרותיו בטיפול היו להרגיש יותר טוב ולנהל יותר טוב מגוון מצבי חיים:
נושא אחד היה הבכי, הכעס והיכולת להיות עם החלקים הפחות חינניים או מוצלחים שלו כאדם ולהחזיק בהם – וגם לשתף בהם אנשים קרובים ורחוקים, לפי רצונו ובחירתו.
בעיקר עלתה היכולת, או חוסר היכולת של ארנון לבכות "כמו כל המשתתפים בסדנאות הרוחניות שבהן אני משתתף".
נושא שני, שעלה, דווקא ממני, היה להצליח להפסיק מצבים שבהם מישהו מדבר כלפיו בציניות, לעג או הפחתת ערך.
ארנון היה מספר על המצבים הללו, אני הייתי מביעה רגשות של כעס ומסבירה את הסיטואציה שהיתה נראית לי פוגענית, וארנון היה מדבר באריכות בעד הצד השני; חברה שביקשה שיצא מדירתה לכמה שעות בעת שהתארח בה "כי היא צריכה להיות לבד והוא מפריע", חברה שאמרה שהוא לא מספיק מפותח ובשל כך משקר לעצמו, חברים וקולגות שלעגו לו או ביקרו אותו שוב ושוב בנושא זה או אחר ועוד.
בנושא הבכי, ארנון חשש שהעובדה שהוא לא בוכה בעוצמה רבה, או בכלל, במקומות שמתבקשים בסדנאות ההתפתחות הרוחנית, מעידה על כך שהוא לא יכול להרגיש בעוצמה רבה כמו אנשים אחרים.
מנחה הסדנה הרוחנית העלה גם רעיון שמדובר בסוג של "עצירות רגשית" שתפריע לו לחוות הנאה ושחרור משמעותיים. כך שארנון דאג שהקושי שלו להשתתף בשחרור הקבוצתי באמצעות בכי, הנהוג בסדנא, הוא גורם מעכב בהתפתחותו.
התמסרנו ברעיונות לגבי ניהול מצבים חברתיים, לגבי מה מתאים ולא מתאים, ארנון אדם חכם ותענוג לשוחח איתו.
בדקנו את נושא האותנטיות הרגשית במחקרים, או ליתר דיוק אני בדקתי ועדכנתי את ארנון בממצאים. היה מרתק. אבל משהו לא זז.
ואז הבנתי שצריך לצלול רגע למקום שבו החוק התחיל. החוק שבמסגרתו אסור להראות חולשה, החוק שבמסגרתו כדאי לא לבכות, החוק שאומר שמותר לפגוע בך ואתה לא חזק מספיק כדי להפסיק את הפגיעה.
ראשית חלקנו את התובנה שבילדותנו היה עדיף לא לבכות ולא להראות חולשה, כי בכי והלשנות היו לא נסבלים וגרמו לכך שהילדים האחרים יציקו ויתעללו בנו יותר. גם המבוגרים לא התנהגו טוב יותר.
ואז סיפרתי לארנון את סיפור השמלה, שהוא סיפור הרגע האחרון שאני זוכרת שהתייפחתי מכל הלב. שאחריו נסגרו מפלי הדמעות שלי. אולי פעם אספר אותו פה.
ביקשתי לשמוע סיפור אישי של ארנון, ניחשתי שאולי גם לו יש רגע כזה.
הנפש שלנו נורא חכמה לפעמים ביכולת שלה להגן מפגיעות כילדים ומרימה מבצרים, חופרת תעלות עם תנינים ושותלת מוקשים מסביב, רק שלפעמים יוצא שאנחנו נכלאים בפנים.
ארנון סיפר על המשחק:
"הייתי ילד שמנמן, מגושם ומגמגם, ממש לא יפה ואמיץ כמו אידאל הגבר-גבר שהיה נראה לי שכדאי להיות בקיבוץ.
הילדים קראו לי "טוטו" כי פעם בגן הגננת שאלה אותי איזה חג היום ונתקעתי עם הגמגום מלא זמן בלהגיד "ט"ו בשבט". כשהם היו רוצים ממש לפגוע, הם היו שרים לי "בטו טו טו טו.. בטו בשבט". שתביני, שיא ההצלחה היה להיבחר למשחקים. שבויים, קדרים באים או שלושה דגלים, החוק היה אחד; היו שני ראשי קבוצה, וכל ראש קבוצה, שהיה מהיפים והאמיצים כמובן, בחר בתורו את הילדים שרצה שיהיו בקבוצה שלו.
ידעתי שאבחר בין האחרונים, אבל בסוף היו בוחרים את כולם, אז שכנעתי את עצמי שזה בסדר
נשארתי הילד האחרון שלא נבחר וכל הזמן הזה עשיתי כאילו לא אכפת לי.
בסוף דותן, אחד מהיפים והאמיצים שבחרו לקבוצות, אמר לי "יאללה טוטו בוא, נסבול אותך"
התחלנו לשחק, כל הבפנים שלי היה מלא בעצב ובושה, אבל החזקתי, כי ידעתי שיהיה הרבה יותר גרוע אם אבכה, הרבה יותר גרוע, ואז זה היה;
ברגע אחד, הצלחתי להתקרב לשער של הקבוצה השניה ודורון, שהיה הכי מהיר והכי חזק מהקבוצה השנייה פשוט נכנס בי ונפלתי בחוזקה על העפר,
ברגע הזה פרץ ממני בבת אחת כל הבכי, שכבתי על הרצפה מובס ובוכה וכמעט שלא שמעתי מעלי את דורון צועק, "יאללה טוטו קום, יאללה כבר תפסיק ליילל כמו ילדה" ואת דותן עונה לו "הוא אפילו בוכה בטוטו, עזוב, בוא נמשיך לשחק", הוא חיקה בלעג את הבכי שלי והם התרחקו תוך שירת בטו טו טוטו.. בטו בשבט.
עשיתי את הכל כדי להסתיר את הגמגום שלי מאז. אם אני מרגיש שמילה אחת נתקעת, אני מייד מחליף אותה באחרת והעיקר שלא לגמגם.
שיפרתי את הכושר הגופני שלי, אני רץ ומתאמן, אפילו שזה קשה. אני עושה את זה. בכל פעם שאני רץ 15 קילומטר אני גאה.
ובכל זאת ברור לי שאני לא מהיפים והאמיצים של הקיבוץ. את דורון אני רואה כשאני מבקר, הוא הרב"ש בקיבוץ. הוא טופח לי על הכתף ושואל "מה נשמע טוטו?"
"ואתה לא אומר לו שהשם הזה הוא שם גנאי ואתה לא רוצה שיקראו לך כך?" שאלתי שוב
"בשביל מה?" שאל ארנון, "ואם הוא יגיב לא טוב?"
"כך או כך – אתה אדם מבוגר עכשיו ויכול להגיד לאחרים איך לקרוא לך" עניתי.
וכך התעסקנו בתסריט הזה עוד רגע והנחנו לו.
"בוא נלך על אותנטיות" אמרתי לארנון, בוא נראה איך אתה יכול להיות נאמן לרגשות של עצמך, להיות עצוב כשאתה עצוב ושמח כשאתה שמח. להראות כשאתה נפגע או כשמשהו אכפת לך, ולסמוך על עצמך שלא תרשה יותר לפגוע בך.
בכל פגישה צמח בארנון כוח חדש, הוא אמר לחברים כשהרגיש שמפחיתים בערכו ועמד על כך שהאירוע יקבל הכרה ולא יחזור, הוא היה עצוב במקומות שמתאים להיות עצוב בהם ובכה
והיה שמח איפה שבחר. הרשה לעצמו ללכת אם משהו לא עניין או התאים לו.
ואז לפני שבוע סיפר לי שכתב בסדנה הרוחנית קטע קצר על הגמגום שלו;
"הראיתי את זה רק לחברה ולאחת הבנות" הוא אמר, וכששאלתי למה לא הראה את הקטע לבת השניה, אמר שהוא חושש שהיא לא תגיב באופן אמפתי או מיוחד כלפיו ושהוא חושש להיפגע.
חזרנו למקום שבו הוא נמצא היום, המקום שבו אנשים קרובים מקבלים זכות לשמוע את הכאבים שלו, להקשיב לחולשות, לזיכרונות. ביקשתי שיסמוך עליה ושיסמוך עליו – על ארנון של היום, על חוכמתו וכוחו ועל אהבת האדם שבו.
ביום ראשון הוא הגיע לפגישה ואמר שהחליט שהוא רוצה לקחת חופש מהפגישות שלנו וללכת לטפל בגמגום שלו. כי הוא לא רוצה יותר לבחור מילה אחרת במקום זו שהוא רוצה, כי הוא לא רוצה להיתקע, כי הוא רוצה לדבר שוטף ולדייק ובעיקר לא להסתיר יותר את הגמגום כמו סוג של סוד מבייש.
שנינו ראינו בכך ניצחון, ושמחנו על כך יחד.
מאוחר יותר הוא שלח לי את תגובתה של ביתו, הוא שלח לה את דבריו על הגמגום;
"מאד יפה" כתבה לו ביתו "לא ידעתי אף פעם שזה משהו שמפריע לך, אתה לא משדר את זה בכלל, אם חשוב לך לדעת".
ימים אחדים מאוחר יותר הגיעה הודעה קצרה;
"אמרתי לדורון על הטוטו" כתב ארנון "הוא אמר "סליחה אחי, באמת סליחה"" ואני ידעתי שהוא הבין כי לרגע הוא היה נראה כמו הטוטו שהייתי פעם – גמלוני ומבויש. ידעתי על מה הוא מבקש ממני סליחה, וסלחתי לו".
שבת שלום, שנהיה טובים איש לרעהו ואישה לעצמה.
בתמונה: חלות המרציפן שיצאו כמו "חי", דקה לפני ארוחת הערב של שישי
