התנהגות מצוקה

שכתבתי את הסיפור עוד לא ידעתי מה יקרה בליל שישי, וכשחזרתי אליו – ראיתי שבעצם כתבתי את הסיפור הנכון לעכשיו.

רבים מאיתנו מתמודדים כעת עם מצוקה, ובסיפור הזה יש תובנה ממש חשובה ועוזרת להתמודדות במצבים כאלה, מוזמנים ומוזמנות לקרוא וליישם –

לרווחתכם ולרווחת כל האנשים שאתם אחראים להם.

בשבוע שעבר לימדתי את אחד העקרונות הכי חשובים בפיבוט;

התבוננות במציאות באופן פתוח ונקי, ככל האפשר ולרגע, משיפוטיות וסיבתיות.

עברתי על מושגים שאנשי טיפול וחינוך משתמשים בהם הרבה כדי לתאר התנהגות של אחרים, והסברתי למה שמות תואר יכולים לגרום לאנשים לחשוב בדרך מסוימת;

לדוגמה, אם אומרים "התנהגות מאתגרת", מי ששומע את המושג הזה יכול להבין שאדם אחד מתנהג בדרך שמאתגרת את האחר,

למה מאתגרת? כי ההתנהגות היא מעצבנת, קשה, וכמו שאומרים "בלתי" –

ואיפה האתגר?

האתגר הוא של האדם שצריך לשאת, שלא לומר לסבול, את ההתנהגות הזאת, בעדיפות מבלי לפגוע במתנה.

המושג הזה; "התנהגות מאתגרת", משמר את התפיסה שהתנהגות קשה, מפריעה ומוזרה של אנשים עם צרכים מיוחדים או מגבלות – היא זו; התנהגות גרועה וחסרת הצדקה.

איך אנחנו קוראות להתנהגות כזו בפיבוט?

התנהגות מצוקה

למה?

כי היא נובעת ממצוקה וגורמת מצוקה, ואם זוכרים שמדובר במצוקה – מתכוונים לפתרון שהוא יצירת רווחה.

"ומה עם התנהגויות סטריאוטיפיות או חזרתיות?" שאלה אותי משתתפת בקורס

"למה את מתכוונת?" שאלתי "את יכולה לתת לי דוגמה?"

"שמישהו אומר שוב ושוב את אותו הדבר" היא ענתה.

"דבר ראשון, בואי נישאר במשפט שמתאר מה אדם עושה" חייכתי,

"ועכשיו בואי נסתכל על האדם, ועל מה שהוא אומר ונבדוק מה העניינים, האם הוא במצוקה או ברווחה, ואם הוא במצוקה, איך נעזור לו ולסביבתו להיות ברווחה;

אני רוצה לספר לך סיפור על פעם אחת שיצא לי לפגוש אדם שאמרו עליו שיש לו התנהגות סטריאוטיפית, או איזו מילה לועזית אחרת שאומרת משהו לא טוב וחסר משמעות.

הגענו ביחד עם צוות הרווחה לראות איך אפשר לעזור למשפחתו של אוריאל, נער אוטיסט בן 16.

נכנסנו לביתם ופגשנו את האם, נקרא לה גלית.

גלית אישה צנומה וניכר שאינה בריאה, הבית היה מרווח ונקי, בית פרטי שסביבו רצועת דשא סינטטי צרה וגדר גבוהה.

גלית הזמינה אותנו לשבת סביב לשולחן ומזגה מים למי שרצתה.

היא סיפרה לנו שהיא חולה במחלה כרונית ונמצאת בבית כבר שנים, האחים של אוריאל גדולים ויצאו מהבית ואביו עובד שעות ארוכות ומגיע מאוחר.

התחלתי לשאול את גלית על אוריאל, והדרך שאני בדרך כלל שואלת היא דרך סדר היום של המשפחה;

גלית סיפרה שאוריאל הולך לבית הספר שלו ברצון, ההסעה עוצרת ממש ליד הבית והוא נוסע וחוזר ללא בעיה, הוא שמח בבית הספר, משתתף בכל הפעילויות ובמיוחד אוהב ספורט וטיולים.

אוריאל נער חסון וגבוה, ובערך בארבע אחר הצהריים הוא חוזר הביתה, ואז, לדברי גלית, מתחילה הבעיה;

"הוא מתחיל עם השאלה שלו" גלית אמרה,

"כבר שנתיים מגיע כל שבוע מנתח התנהגות לעבוד איתנו על זה".

"על מה?" שאלתי, "מה אוריאל שואל?"

"הוא שואל "מה השעה"" ענתה גלית,

"זה מתחיל בחמש, ואז הוא שואל שוב ושוב עד שהוא הולך לישון".

"את יכולה לתאר לי מה אתם עושים מארבע עד שעת השינה?" שאלתי,

"אוריאל משחק במחשב, וגם בטלפון, מחליף ביניהם" ענתה גלית.

"יש עוד דברים שיוצא לכם לעשות ביחד? נגיד להכין ארוחת ערב או ללכת החוצה לקניות או טיול?"

"לפעמים אוריאל עוזר קצת עם הפיצה פיתה לארוחת ערב" עונה גלית.

"ומה עם לצאת החוצה?"

"אני אישה חולה" עונה גלית, "והוא גדול, אני מפחדת לצאת איתו לבד".

"אז מה שאת אומרת הוא שאוריאל נמצא בתוך הבית מהרגע שהוא חוזר מבית הספר עד למחרת בבוקר, שהוא לא יוצא?"

"נכון" אומרת גלית, "לפעמים אני נותנת לו לצאת מסביב לבית לדשא, אבל אין שם מה לעשות אז הוא חוזר פנימה".

"אז בעצם הוא במחשב ובטלפון, לא יוצא החוצה ואין פעילויות שאתם עושים ביחד בבית, מארבע ועד הלילה, ומחמש הוא מתחיל לשאול "מה השעה" יותר ויותר פעמים, וזה מטריד מבחינתך"?

"כן" עונה גלית "בגלל זה מגיע אלינו אחת לשבוע איתי, שהוא מעצב התנהגות – כי השאלות האלה זה התנהגות חזרתית, יש לזה שם שאיתי אמר, התנהגות חזרתית, והוא אומר לנו דברים לעשות כדי שאוריאל יפסיק לשאול כל הזמן מה השעה".

"תגידי, גלית" שאלתי בשקט, "יצא לך פעם להרגיש שהזמן לא עובר לך ולהסתכל מלא פעמים בשעון?"

"כן" אמרה גלית, "אני זוכרת בשיעורים משעממים בתיכון, הייתי מסתכלת הרבה בשעון וחושבת מתי ייגמר".

"אני חושבת שאולי אוריאל מרגיש ככה בשעות אחר הצהריים" אמרתי בשקט, "כי בבית הספר סיפרו שהוא ממש אוהב תוכן ופעילויות ומשתתף בהכל, ופה יש טלפון ומחשב ואחרי שעה הוא ממצה את האפשרויות האלה וצריך עיסוקים ופעילויות ותנועה,

הוא נער בריא וגדול והוא רוצה להתעניין ולהיות עסוק בעולם, ובמקום זה הוא פה בבית בלי דברים לעשות, אז הוא שואל מתי יעבור הזמן עד שתהיה פעילות".

"אז זה לא התנהגות חזרתית?" שאלה גלית,

"זו התנהגות שחוזרת שנובעת ממצוקה וחוסר במילוי צרכים של אוריאל" עניתי.

"לפעמים אנחנו עושים דברים שוב ושוב כי יש לנו מצוקה, הולכים הלוך וחזור כי אנחנו מתוחים, שואלים שוב ושוב כי אנחנו מפחדים ומוודאים שוב ושוב כי אנחנו דואגים,

אבל יש לי חדשות טובות, שאפשר לעזור לאוריאל להיות עסוק, לצאת החוצה ולפעול בעולם, ואם לך קשה לעזור לו, אז אפשר למצוא מקומות ואנשים שיוכלו לעזור לו להיות עסוק ופעיל".

"ואז הוא לא ישאל כל הזמן מה השעה?" שאלה גלית,

"אני חושבת שלא, וגם את יודעת מה עוד? נכין לו תוכנית עם תמונות של כל הפעילויות שלו, והוא יוכל לראות בדיוק מה קורה עכשיו ומה עומד לקרות, ואני חושבת שזה יתן לו הרבה ביטחון וודאות".

לקראת סוף השבוע, ואולי קצת יותר מזה, של מתח וחוסר וודאות – מציעה לכל מי שאחראי לילדים או לאנשים עם צרכים מיוחדים – להכין את מה שהמלצתי לגלית אמא של אוריאל;

לקחת נייר גדול, לצייר עליו טבלה בטוש עבה ולכתוב בתוכה את כל הפעילויות והעיסוקים שצפויים, עדיף עם תמונות אם אפשר.

זוהי התערבות מחזיקה, שיש בה וודאות קטנה לגבי מה הולך לקרות, ומאפשרת לכולם להביא רווחה והשתתפות לתוך המציאות, הלא פשוטה, שבה אנו חיים.

שיהיה שבוע טוב, גם בתוך המלחמה