השפה של החיים עצמם

השבוע, במסגרת קורס מובילי ומובילות תעסוקה של פיבוט, נסענו לבקר במקום מעורר השראה שנקרא לו לצורך הסיפור "בית יוסוף".

אני קשורה לבית יוסוף לאורך שנים, מאז שאפיינתי עבורם את יחידת המגורים שהקימו עבור אנשים ברמת תמיכה גבוהה עם התנהגויות מאתגרות, או בשמם הלא רשמי; "אי שקטים מורכבים".

בית יוסוף הוא מקום מיוחד, כי האופן שבו מטפלים ומתייחסים בו לאנשים עם מוגבלויות מושפע מרוחו של יוסוף, מקים המקום, סיפורו האישי ורוחו הנדיבה והאנושית – שנמצאת במקום ומקפידה על כל פרט גם שנים לאחר מותו.

בית יוסוף "עובד פיבוט", כי הוא מבוסס על אותם עקרונות וערכים באופן בלתי מתפשר החל מרגע הקמתו בשנות השבעים, בסלון של יוסוף, שבו הקים את הבית הראשון לאנשים עם צרכים מיוחדים.

בכל פעם שאני מבקרת בבית יוסוף; נגיד עוזרת לילד במצב מורכב שאף מקום אחר לא מרגיש מסוגל לקבל – להיקלט בבית יוסוף, אני נשארת מלאת הערכה והשתאות על החדשנות, ההצלחות והרוח, ומוסיפה עוד הצעות לשיפור ועזרה.

מאד מרגש אותי לראות איך כל דבר שאני אומרת שכדאי לעשות, מיושם, לרוחב כל המסגרת.

זו תחושה מאד מיוחדת לראות את הרעיונות והעקרונות של פיבוט מככבים וזורחים מכל פינה בסדר היום ובמבנה, לראות את מקבלי השירות מאירים ברווחה ומשתתפים באופן מלא, לשמוע ממגוון אנשים ומקורות על בית יוסוף ולחוות בהשתאות את הגירסה הייחודית שלהם לעקרונות המשותפים שלנו.

אחת המשתתפות בסיור אמרה שהיא אישה דתיה, והיא יודעת לזהות אמונה דתית כשהיא רואה אחת, ובית יוסוף מבוסס על אמונה דתית שעקרונותיה הם:

שפע – עושים כל מה שצריך כדי שאנשים יקבלו מענה לצרכים, כוח אדם, סביבה מקסימה ונקיה, אוכל טעים ואיכותי, פעילויות ואפשרויות חיים עשירות וחיבור לסביבת המגורים ולקהילה.

"נגיש לכם כיבוד צנוע" אמרה לי מילנה, מנהלת המקום, כשביקשתי להביא איתי את הכיבוד עבורנו. הכיבוד הצנוע הזה היה ראוי לביקור של מלכת אנגליה, יפה, טעים, בשפע, כשמילנה מגישה אישית לצלחתו של כל מי שלא היה לו נעים או לא הספיק לקחת לעצמו.

אנושיות – יוסוף אמר על אנשים עם מוגבלויות: "הם לא קיימים בזכותנו – אנחנו קיימים בזכותם", השאלה האנושית עולה בכל מקום, בכל עת ומקבלת תמיד אותה תשובה – לעשות יפה, איכותי, מתקדם ומועיל וגם שאם אני או מי מיקירי היה זקוק לטיפול – הייתי רוצה שיגור ויעבוד בבית יוסוף.

נתינה - "אדם שנותן לא נשאר חסר" – לתת ברוחב לב, אם האנשים בשטח, אנשי המקצוע של בית יוסוף, אומרים שדבר הוא חשוב, אז עושים אותו, נותנים אותו, גם אם "אין תקן". יוסוף ידע לראות כל אדם – את העובדים, את המשפחות, את הדיירים, את העסקים האחרים שסביב. הוא עשה זאת בחייו

ולאחר מותו התברר כמה מכספו וזמנו הוא נתן לאחרים שהיו במצוקה.

אהבה – לעשות באהבה זה דבר, רואים את זה בכל רגע כששוהים בבית יוסוף, האהבה לאנשים, לעבודה, למקום. אהבה לבד לא מספיקה, אבל ביחד עם הובלה מקצועית מדויקת ומהודקת, שפע, אנושיות ונדיבות בנתינה – נוצר מקום באמת מיוחד במינו.

למה אני מספרת לכם את כל הפרטים על בית יוסוף באריכות כזו?

כי לי, כמובן, היה מה להגיד שצריך לשפר בבית יוסוף, ואולי סיבה משמעותית שבית יוסוף הוא כזה מקום מרהיב הוא שהמנהלות שלו מקשיבות ומיישמות דברים שלדעתן יכולים להועיל;

עמדנו והתבוננו בקבוצת בישול שהונחתה על ידי מרפאות בעיסוק,

הדיירים חתכו סלט פירות והמרפאה בעיסוק שניהלה את הקבוצה, נקרא לה מרווה, הציגה לנו את האירוע:

"זאת קבוצת הבישול הטיפולי" היא אמרה, "כאן מפורטת הפעילות" – היא הציגה את כרטיסיות התמיכה בתקשורת שעליהן הופיעו צילומים של הרכיבים והפעולות,

ואז הציגה את כל התועלת מהפעילות במילים שאנשי מקצוע למדו להגיד, כמו;

"זה מחזק את חגורת הכתפיים"

"משפר מיומנויות מוטוריקה עדינה"

"מעצים את תחושת המסוגלות של הדיירים"

"גרייה חושית"

אני בטוחה שכל מי שמכיר אפילו טיפה את התחום של עבודה עם ילדים ומבוגרים עם מוגבלויות יזהה את הרעיונות והמילים.

אחרי שהתפעלתי מהפעילות המקסימה – אמרתי מול כל האנשים שהיו נוכחים שאני חושבת שהשפה, ואיתה גם התפיסה – צריכה להשתנות.

נעשה שקט, הם לא רגילים שמישהו אומר משהו אחר מקריאות התפעלות, ומה שעשיתי הוא לא ממש מקובל חברתית או מקצועית או בכלל.

"למה את מתכוונת?" שאלה מילנה המנהלת

"אלה בני אדם וכך נראים החיים שלהם, נכון?" שאלתי את מילנה

"כן" אמרה מילנה

"אז למה הכל נקרא "טיפולי?" שאלתי

בחיים שלנו, כשאנחנו מבשלות משהו, גם אם מישהו עוזר לנו, או הדפיס לנו מתכון, או עוזר לנו לקלף או לטגן, האם אנחנו אומרות שזה "בישול טיפולי"?

"לא" אמרה מרווה, "אבל אני מטפלת, אז זה טיפולי"

"את מטפלת שהתפקיד שלה הוא להיות פועלת במה בהצגה שהיא החיים של המטופלים שלך, והמטרה היא שהחיים שלהם יזרמו ויהיו מלאי רווחה ובהשתתפות לפי יכולתם,

כמו שאת לא אומרת על אימון הכושר שלך "טיפולי" ולא צריכה להסביר איזה פעולות ומיומנויות הוא מחזק, ככה גם עבורם.

זה רגע שבו מבשלים ביחד,

אחר כך יהיה רגע שבו מתעמלים ביחד או פוגשים בעלי חיים.

המטפלים יכולים ללוות את הרגעים האלה, לוודא שכולם מצליחים להשתתף ולתת תשומת לב מיוחדת למקומות שקשים למישהו, או היבטים בתנועה, בגוף ובנפש שחשובים במיוחד לאדם הזה,

אבל אלה הם חייו של האדם, כפי שהוא;

אדם שלם שחי חיים טובים.

אז מספיק עם הטיפולי, עם ההצדקות למה אנחנו עושים דברים, למה זה טוב ומועיל לפי רכיבי תפקוד.

אני לא אופה חלות כי זה מחזק את חגורת הכתפיים שלי, או כי זה עוזר לקשר עין יד,

כשאני מדברת על פעילויות ועיסוקים בחיי אני מדברת עליהם במושגים של ערך, שמחה, הנאה ומשאבים

וכך מתאים לעשות גם כלפי אנשים עם שונות.

השינוי הזה בשפה יביא איתו את השינוי הנדרש בתפיסה, את השלם שהוא החיים עצמם" סיימתי את דברי והשתתקתי סופסוף.

"ייקח לנו אולי כמה שנים להכניס את השפה הזאת" אמרה לי סמירה המנהלת המקצועית של המקום, מייד עם סיום דברי, "זה כל כך מוטבע בנו".

אתן מבינות, מילנה וסמירה לא התווכחו איתי לרגע, הלב שלהן, מלא בדת האנושיות, הנתינה והשפע, זיהה את דברי כאמת מהרגע הראשון והן החליטו בו במקום שכך יהיה.

וזאת אחת הסיבות שבית יוסוף הוא המקום המעולה שהוא, והסיבה שהוא עובד לפי פיבוט.

בימי השבוע הבאים, חלקתי את הרגע הזה והמחשבה הזו עם עוד צוותים,

ונזכרתי בעבודה הסמינריונית שכתבתי בתואר הראשון בריפוי בעיסוק, שעסקה בשאלה מה עוזר יותר, עבודה על רכיבי התפקוד או על התפקוד השלם.

סקרתי מחקרים שעסקו בשאלה הזו, וכבר אז, לפני יותר משלושים שנה, התשובה היתה שהשלם גדול מסך חלקיו,

שהחיים, על שלל מעגליהם הקשריהם ועיסוקיהם, הם העיקר.

ומי שנותן כבוד לכל האנשים באשר הם, מדבר אליהם ועליהם באותה שפה שבה הוא מדבר אל ולעצמו – השפה של החיים עצמם.

בתמונה: השלם גדול מסך חלקיו, לא בדיוק ציטוט של אריסטו, אבל אמת אנושית משמעותית בעיני