חיבוקון

השבוע היה מלא בחומרים של החיים; אתגרים, הצלחות אכזבות וכאבים,

ממש כמו הסיפור של היום.

אחת היכולות המרשימות ביותר שאנשים שלומדים פיבוט רוכשים היא להסביר את הרציונל של המעשים שלהם במילים ומושגים פשוטים, שאחרים יכולים להבין ולהצטרף אליהם.

פתרונות פיבוט, שתומכים ברווחה והשתתפות – יכולים להראות לפעמים לא רגילים, וההסבר, השיתוף – ברעיונות ובמטרות שלהם – הוא זה שנותן להם את ערכם ומאפשר לאנשים להיות שמחים וגאים בהם.

הסיפור שלנו היום עוסק בפתרון שהצליח ולא יושם, למדתי מכן לא לקרוא לאירוע כזה "כישלון"

ובכל זאת הלב שלי קצת נצבט כשאני נזכרת בסיפור הזה, ואני בטוחה שגם הלב של יעל ניסן, שהיתה שם איתי.

הימים, ימי ראשית היישום האמיתי של פיבוט, אחרי הפיילוט.

אחד הצוותים שלימדנו הביא לקורס את המקרה של עמוס, גבר צעיר, אתלטי ויפה תואר שנראה כמו רקדן מקצועי, על הרצף התקשורתי – בצד המיוחד מאד.

עמוס סירב להשתמש בידיו, והיה צובט, נושך ופוגע בהן ובפלג גופו העליון כך שכל האיזור העליון של גופו, מהחגורה ומעלה – היה מלא בצבעי שחור, כחול, צהוב סגול ואדום – של מכות, צביטות נשיכות וחבורות – בכל שלבי החומרה וההחלמה.

חשבתן שזה גרוע? אז לא!

עמוס דרש להיקשר במיטת קשירה.

תבינו רגע, אחת המטרות המרכזיות שלנו כשיצרנו את פיבוט, היתה מניעת קשירה וריסון של בני אדם, במיוחד בני אדם שאינם יכולים לדבר בעד עצמם, והנה יש פה אדם שאומר "לקשור אותי" ואם הצוות לא קושר אותו, הוא פוגע בצוות, מכה ודוחף.

"הוא ילד טוב" אמר סלאם, האח האחראי, "אנחנו מבינים שהוא חייב הפסקה מהפגיעה העצמית ולא מצליח להפסיק לבד ובגלל זה דורש להיקשר".

"אני ממש דואג לבריאות שלו" אמר אהוד, מנהל המחלקה, אדם חם, אנושי ועם חוש הומור מעולה "הוא קשור המון שעות ואני רוצה בשבילו פיתרון, אני מוכן לקבל הכל, רק שעמוס לא ייקשר כל כך הרבה, ואם אפשר אז גם שפחות יפגע בעצמו".

סיפרתי לכן כבר שבדרך כלל, המקרים הראשונים שהצוותים מביאים אלינו הם מורכבים במיוחד, אבל כאן היה מדובר במקרה מיוחד בעולם כולו!

חיפשתי בקבוצות מקצועיות שונות ברחבי העולם מחקרים, דיווחים, מחקרים ותיאורי מקרה שיסייעו לי בהבנת מצבו של עמוס,

מצאתי כמה מקרים, ושוחחתי עם הורים ואנשי מקצוע שמנסים לעזור לאנשים שדפוס הפגיעה העצמית שלהם דומה לזה של עמוס.

היה ברור שמדובר במקרים מיוחדים ונדירים, שאיש לא הצליח למצוא להם פתרון.

לאחר התחקיר המעמיק והרחב שלא העלה דבר, החלטנו לנסות ולספק את החזקה הקרובה ביותר לקשירה, אך באופן שיתאפשר לעמוס להסתובב ולהשתחרר באופן עצמאי.

התחלנו לשחק עם הרעיון של עטיפה רכה, שתספק החזקה של פלג גופו העליון של עמוס. מכיוון שעמוס ממילא לא משתמש בידיו באופן תפקודי, ואף נראה שרואה בהן גורם זר לעצמו,

חשבנו שכריכה שתכלול את הידיים היא הפתרון, ושהאמצעי המתאים והזמין ביותר הוא מנשא רך לתינוק, שייתרם עבור עמוס (מקומות ציבוריים תמיד חסרים במשאבים).

אחת מנשות הצוות התנדבה להביא מנשא תינוק ישן שהיה לה והצוות החל להתנסות עם עמוס בסוגי כריכות של הבד הרך על גופו.

לפני שמישהי תדאג אני מבטיחה לכן שהכריכה נעשתה כך שעמוס תמיד יכל להשתחרר, וכמו שאמר אהוד מנהל המחלקה "עמוס הוא הודיני, אם הוא לא ירצה להיות כרוך, הוא ישתחרר מייד".

קיבלנו סרטוני וידאו ותמונות של הנסיונות השונים שנעשו, בשיתוף פעולה מלא של עמוס

עד שהצוות מצא זהב;

הם כרכו את הבד על גופו של עמוס כך שעמוס כמעט הפסיק לפגוע בעצמו, לא דרש להיקשר, היה רגוע ונינוח בחלל – שזו בדיוק ההגדרה של פיבוט לרווחה.

כולנו היינו גאים ומאושרים, הצוות קרה לפיתוח שעשה "חיבוקון" ולקח על עצמו לכבס את הבד בתורות, כי המכבסה הציבורית נטתה לאבד סוגים כאלה של דברים.

חלקתי בגאווה את התגלית שלנו עם המטפלים מחו"ל שעזרו לי בתחקיר, הצוות הסיעודי הציג את החיבוקון כפוסטר בכנס וזכה להתפעלות וכך עבר זמן שבו כולנו התבשמנו בבושם המתוק של ההצלחה.

ואז פעם אחת הצוות הגיע עצוב לקורס,

"לקחו את החיבוקון" אמר סלאם, "הגיעה מישהי מהעמותה לזכויות המטופלים ואמרה שהחיבוקון מפר את הזכויות של עמוס, בית החולים לא רוצה להסתבך איתם, אז אמרו לנו שאי אפשר".

"מה עם עמוס"? שאלנו,

"נצטרך לנסות דברים אחרים כי את זה אי אפשר" ענה סלאם בעצב.

לפעמים אני מדמיינת שאחד האנשים בחו"ל שסיפרתי להם על החיבוקון, באמת יישם וביצע ועכשיו יש פחות אנשים שסובלים בעולם.

אספו כוחות, שיהיו לכם לפתרונות הבאים!

בתמונה: גבר נושא גבר אחר במנשא תינוק ברחובות ניו יורק