זיכרון מהצהרון

שישי מבורך,

רגע גשם, רגע אבק ורגע טילים;

יש רגעים בחיים שהשמחה והצבעים הבהירים והבוהקים של החיים אינם זמינים בהם בקלות ובנוחות.

השפעת הגיעה לבקר אותי השבוע, ואין כמו איזה כאב גרון טוב כדי לשלוח את השמחה לחפש את החברים שלה במקום אחר.

מה שאני רוצה לספר לכן ולכם הוא ששמחה, תקווה, אמונה והכרת תודה, אינם תפוחי זהב שצומחים על איזה עץ קסום באגדה שמישהו אחר כתב - כל אלה הם יבולים שאנחנו הגננים שלהם, אנחנו זורעים אותם ומשקים אותם וניזונים מפירותיהם.

באחד מימי המלחמה, עסקנו בשאלה החשובה והמהותית מה נבשל (וגם נאכל) היום;

לי בא קציצות ברוטב אדום, ונזכרנו שיש בפריזר בשר טחון מאיזה רגע שקנינו צלעות כבש, והקצב הוריד את שומן הכבש ואמר שאם נערבב אותו עם בקר טחון יצא משהו ממש אחלה, וזרמנו.

אז שלפתי את הבשר להפשרה, והוספנו לו רוטב עגבניות עם קצת גוון מזרחי, וגם קצת מהחלה שהתייבשה משישי, והוספנו פתיתים שהתבשלו עם הקציצות - ויצא איזה סיר דבר טעים באופן מוזר, עם טעם מובהק של נוסטלגיה.

מכירות אוכל כזה שעושה הד של זיכרון בלב? אז כזה.

חשבתי מאיפה אני זוכרת את התבשיל הזה, ונזכרתי במנה של מסעדת אלבאבור, של קבב כבש ברוטב עגבניות ומעטה של בצק בטבון - אבל הזיכרון לא סיפק אותי.

ואז ספיר אמרה שנראה לה שזה קצת כמו אוכל של צהרון מהילדות.

ושתינו חייכנו ואמרנו שאין לנו זיכרון מצהרון - כי אף פעם לא היינו בכזה.

אמרנו שתמיד רצינו רגע כזה מושלם שיש בו ביטחון ואוכל ואהבה, שכל החיים אפשר להשתמש בו כדי לחמם את הלב בזמנים שקור ואבק וטילים קצת מקשים על אורה של השמחה לחממו.

חשבתי שניה, ואמרתי שתמיד רציתי שיהיה לי זיכרון מהצהרון, ועכשיו אנחנו הולכות ליצור בדיוק זיכרון כזה, כי הקציצות האלה הן בול מהצהרון - ולמה שלא יהיה לנו את הזיכרון הטוב, מחמם הלב והמשמח שבו אישה מחבקת וחמה בישלה אוכל נפלא? ואיך ציירנו ציור בצבעים בהירים של שמיים וקשת או שיחקנו עם ילדים אחרים, בזמן שהרחנו את הקציצות מתבשלות -

ואז היא קראה לנו לשולחן, ומזגה לצלחות את הפתיתים והקציצות וכולם אכלו בדיוק כמה שהם רצו, ונהנו מהעיניים הצוחקות שלה, ומאיך שהיא היתה מלאה באור שקט של שמחה פשוטה מזה שהילדים אוכלים את האוכל הטעים שהכינה.

ולרגע,

הכל היה בסדר ביקום.

וכשאכלנו היה שקט, שיש כשאוכל טעים מוגש לשולחן של ילדים שמחים ובטוחים, שקמים וחוזרים לשחק וכבר יודעים שיחזרו עוד מעט לתה ועוגיות שנאפות בדיוק עכשיו בתנור.

גמרתי לארוג את חוטי הזיכרון וספיר אמרה שיצא לי זיכרון נהדר, ושהיא תאמץ אותו גם, והחיוך של שתינו הכיר בזה שיש לנו בדיוק את הרגע הזה עכשיו, ועכשיו תייקנו אותו בארון הזיכרונות שלנו בדיוק במקום שרצינו אותו – בילדות.

הפסיכותרפיסטית שבי, הרימה את האצבע ושאלה אם זה בסדר לטוות זיכרון ולארוג אותו לתקופה אחרת מעכשיו, נגיד לילדות, ולהתחמם לאורו.

הילדה שבי מאז, והמבוגרת שישבה ליד השולחן ואכלה קציצות - שתיהן חייכו חיוך גדול,

התעטפו בזיכרון החדש, כישכשו בזנבן ולא נזקקו לאישור או למחקר של אפאחד כדי להגיד: "בטח שכן!"

שבת שלום,

 הלוואי שנייצר מלא רגעי "זיכרון מהצהרון" עבורנו ועבור ילדינו, גם ובמיוחד עכשיו.

התמונה: פריחת טבבויה וסוזן באחד מטיולי השבוע