עבר שבוע מלא ביטולים, לקוחות חולים ומבודדים ועסוקים בטרפת, שולחת מכאן ברכות החלמה לכולכם וכולכן!
כמעט הרגשתי אשמה שהיה לי שבוע ממש טוב, שבו ישבתי להכין את הרצאת שלישי מעשיר הבאה עלינו לטובה, שעוסקת בעניינים של ילדים עם בגדים ובאופן לגמרי טבעי ומתבקש, עלה סיפור השמלה.
יש בסיפור הזה משהו חשוב שאני רוצה שתזכרו; לילדים יש דאגות ומחשבות, שלא תמיד הם יכולים לספר לכם. יש להם מכאובי נפש ומועקות – ולפעמים הדיבור על הבגדים שלהם הוא ביטוי של המכאובים הללו.
סיפור השמלה הוא מהאירועים שמתרחשים בחיינו והמשמעות שלהם גדולה בהרבה רבדים, הוא התרחש, לפי מיקומו הפיזי, כשהייתי בערך בת חמש, עדיין בגן, בקיבוץ השיתופי, שבו מי שהחליט על מה ילבשו ילדים, מה יאכלו ומה יעשו היתה המערכת הקיבוצית.
גרנו בבתי ילדים, שנוהלו על ידי נשות חינוך – גננת או מורה שהיו אחראיות על הצד הלימודי, ומטפלת שהיתה אחראית על הצד של החיים – בריאות, לבוש, ניקיון, אוכל וכאלה.
היו כללים וחוקים, ובמהותם, להבנתי שני עקרונות חשובים: 1. הקיבוץ מחליט ולא הפרט 2.The No Fun Rule או בתרגום לעברית – חוק איסור הכיף.
לגבי החוק הראשון, שהקיבוץ מחליט, יצא ממש נייר מהקיבוץ הארצי, שהיתה המפקדה של קיבוצי השומר הצעיר – שאמר אלו בגדים מגיעים לחבר.ה ולילד.ה, וכך היה– ככתבו וכלשונו.
גדעון שפירא סיפר לי שבילדותו לא רצה ללכת עם מעיל וביקש שיתנו לו בקומונה (מחסן הבגדים) סוודר במקום מעיל. לאחר דיון קצר נמסר לו שזה לא לפי הנייר של הקיבוץ הארצי, וזה מעיל או כלום.
היו חברים וילדים שהקטע הזה היה להם מעולה; מישהו אחר דואג לבגדים שלהם, ויש לכולם אותו הדבר והם פטורים מבחירה ודאגה לנושא. נפלא. באופן כללי, לא היו, ככל הידוע לי, ענייני בגדים סטייל כן רוצה לא רוצה הולכת רק עם טייץ מסוג אחד או כאלה. קיבלת מה שקיבלת ודי.
אני לא הייתי אחת הילדות האלה, שקיבלו את השיטה ואף שמחו בה.
באופן לא מפתיע, היו לי רצונות והעדפות ברורים ומובחנים בתחומים שונים, ביניהם בתחום הלבוש. היתה רק בעיה קטנה אחת, גדלתי במקום ובזמן שלא היה בו מקום לרצונות והעדפות כאלה.
בכל שנה התקיימו "מדידות" – הלכנו לקומונה ילדים, כל ילד וילדה בתורם, שם חיכו עובדות הקומונה; נשים מבוגרות, שבטח היו יותר צעירות ממני היום, אבל נראו לי מאד מבוגרות ובעיקר חמורות סבר ומקפידות על החוקים, קלה כחמורה. הן אלה החליטו מה מתאים לנו ומה לא לפי חוקי הקיבוץ הארצי ולפי דעתן.
"חוק איסור הכיף" תפס באירוע המדידות במלוא עוצמתו; מה יפה בעיני? מה משמח אותי? נושאים כאלה היו שפה זרה שהיתה משוקצת ומתועבת, ביחד עם העיר, והקפיטליזם החזירי וכל סמלי הבורגנות המשחיתה.
מרבית הבגדים נתפרו בבית, היו זהים בגיזרתם ובצבעיהם; ג'ינס עם שלושה טיקטקים לסגירה קדמית וחולצה לבנה עם צווארון וכפתורים היו הדבר הכי חגיגי שהיה ברשותנו. גם הנעליים יוצרו על ידי פנחס הסנדלר, אבל זה לסיפור אחר.
כאן המקום לעצור ולהציג את הדמות החשובה שמשחקת פה תפקיד בכיר – סבתא תמר.
סבא דניאל וסבתא תמר היו מושבניקים בדם. ליתר דיוק, סבתא תמר היתה מושבניקית בדם, ילידת הארץ שגדלה במושב והתחתנה עם סבא דניאל – שהיה מושבניק בנשמה, וזייף את גילו כדי לעלות לארץ להיות חקלאי בגיל 16 מבטושן, עיירה שהיתה אולי ברוסיה ואולי ברומניה – תלוי באיזו שנה שואלים. את השנים האבודות שזייף, החזיר לעצמו מאוחר יותר בכך שהיה בן 79 חמש שנים לפחות.
סבתא היתה, כאמור, מושבניקית מבטן ומלידה, גדלה במשפחה ענייה מאד, וגם התייתמה בגיל צעיר מאימה, כך שידעה לעשות הכל; לבשל ארוחה למלא אנשים במעט זמן, לעבוד במשק, היה לה גן ירק לתפארת, והיא גם תפרה וסרגה ותיקנה כל דבר שהיה בבית.
לסבתא היו ירחוני בורדה; ירחון גרמני וצבעוני שהחזיק אוצר של גזרות תפירה וסריגה, ליד מתכונים מעוררי תיאבון ורבי רושם.
סבתא קיבלה את "הבורדות", כפי שקראנו להם בחיבה, ואני הייתי מעלעלת בהם חזור ושוב.
הכל בבורדה היה צבעוני, מקושט ועשיר. בגדים שמחים בהדפסים צבעוניים ועוגות מקושטות – עוגת רכבת ועוגת בית, הכל בבורדה היה יפה ורחוק.
הרבה חילוקי דעות היו בין סבתא וסבא, אבל בנושא אחד הם היו בדעה אחידה וחד משמעית – שנאתם לקיבוץ ולכל הרעיון הקיבוצי.
כך שלמרות האיסורים על רכוש פרטי, סבתי לא טרחה לכבד את כללי הקיבוץ ואולי אף שמחה להפר אותם, ונהגה לשלוח לי מתנות שתפרה וסרגה כמה פעמים בשנה; תחפושת בפורים, סוודר וכובע לחנוכה ובאותה שנה – היא ביקשה שאבחר בבורדה שמלה שתתפור לי ליום הולדתי.
ידעתי שמותר ללבוש שמלה ביום ההולדת. היו כמה שמלות שהיו תלויות בחדר המטפלת, וביום ההולדת הורשינו לבחור שמלה וללבוש אותה. גם ילדות שנסעו לאירועים מחוץ לקיבוץ כמו חתונות ובר מצוות יכלו לבחור שמלה מחדר המטפלת.
אחרי שעברתי בפעם האלף על כל הבורדות, בחרתי את השמלה הכי נחשקת מבחינתי; שמלה אדומה עם פרחים בלבן ובוורוד. היו לה שרוולי גופיה עם וולן והיא היתה מושלמת בעיני.
נסענו לקרית גת, העיירה הסמוכה למושב, וסבתא קנתה בד שהיה נראה בדיוק בדיוק כמו בבורדה, או אולי יותר יפה והבטיחה שתהיה לי שמלה בדיוק כזו ליום הולדתי.
בשבוע שקדם ליום הולדתי חיכיתי בכל יום שתגיע החבילה. כששוחחתי עם סבתא בטלפון היא אמרה שסיימה את השמלה בזמן וששלחה אותה.
יום הולדתי הגיע והשמלה לא הגיעה. לבשתי שמלה אחרת, כחולה לבנה עם כיס. לא שמחתי בה.
ולמחרת יום הולדתי – הגיעה השמלה.
המטפלת תלתה אותה בחדר המטפלת עם שאר השמלות ואני הלכתי לבקר אותה מדי פעם, להתרשם משלמותה ויופיה.
ואז, יום אחד, ראיתי את נעמי לובשת אותה.
"למה את לובשת את השמלה שלי?" שאלתי וכבר ידעתי בליבי את התשובה,
"אנחנו נוסעים לחתונה והמטפלת אמרה לי לבחור" ענתה נעמי בשקט.
ישבתי על החלון של חדר המטפלת בהקמה, שזה שם אחר לאחר הצהריים, ובכיתי בכי מר.
אני זוכרת את תחושת הלב הנשבר.
אלה, שבדיוק חזרה משליחות, דיברה במבטא אמריקאי – והיתה מהשנתון שמעלי, דיברה איתי דרך החלון וניסתה לנחם אותי – ואיכשהו הצליחה בסוף, אבל כנראה הנחמה שלה עבדה קצת יותר מדי טוב, או שאולי הבכי היה כל כך חזק, שנגמרו לי הדמעות להרבה שנים אחר כך.
לא ראיתי את השמלה יותר, ולמיטב זכרוני גם כשבגרתי והתחלתי לקנות את הבגדים של עצמי לא קניתי שמלה אדומה עם פרחים. יש אהבות שאי אפשר להחליף.
הסיפור נשאר איתי מאז ועד היום וכמו כל סיפור שצרוף ברגש חזק – הפך לסיפור שאני מספרת לפעמים לאנשים שאני מרגישה שצריכים לגעת באיזה רגע של כאב גדול, להוציא אותו לאוויר העולם ולהפוך אותו מגרגר חול בתוך העין – לפנינה.
הסיפור הזה הולך איתי ומשרת אותי בעזרה לאחרים לאורך השנים, וכמובן שבכל פעם שאני מספרת אותו ומועילה למישהו בעזרתו ועוזרת לו להתיידד עם כאביו, מתווסף מרפא נוסף לליבה השבור של הילדה הקטנה.
שבוע טוב!
