שבוע טוב!
השבוע שלי היה מלא רווחה, ואני אומרת את זה למרות שהתמודדתי באומץ עם צננת-שפלת-צמרת, שתקפה אותי במלוא חומרתה. בכל השבוע, היה רגע אחד שאני רוצה לספר לכן עליו;
השבוע לימדתי צוות מהמם של אנשי מקצוע פיבוט. כתבתם לי בפרטי שאספר מדי פעם פה מה זה פיבוט, אז הנה; פיבוט היא גישת חשיבה ופעולה, שעוזרת לאנשים שמטפלים ועובדים עם אנשים במצוקה – להבין מה קורה איתם ולעזור להם כך שיוכלו להיות ברווחה ולהשתתף בחיים.
המשתתפים בקורס השבוע צפו בקורס המוקלט, ואז אני הגעתי לעזור להם ליישם את המושגים שכרגע למדו – לגבי הלקוחות שלהם, במקרה הזה, אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית.
הצוות סיפר על אבנר, אדם עם מוגבלות שכלית התפתחותית, בשנות העשרים לחייו, וביקש עזרה בכמה קשיים שהם חווים איתו ולא מצליחים לפתור. אחד הקשיים שעלו היה שאבנר לפעמים לא עולה על ההסעה למרכז היום ולאמא שלו קשה לגרום לו לקום, להתכונן ולנסוע.
הצוות ציין שאבנר עושה פעולות באיטיות רבה, והציע שאולי זו הסיבה שהוא לא מספיק לעלות להסעה. שאלתי על ההסטוריה של נושא ההגעה להסעה, והאם היו מקומות או זמנים אחרים שבהם הוא עלה בקלות על ההסעה.
הסתבר שבעבר אבנר הלך למרכז אחר, ואליו הוא הגיע בהסעה בסדירות רבה. "אתם יודעים מה ממש יכול להשפיע על נושא ההתארגנות בבוקר וההגעה להסעה?" שאלתי את הצוות,
היו כמה הצעות, ודי מהר הצגתי את הנושא שהתכוונתי אליו; "רצון" אמרתי ומייד שאלתי אותם "האם אנחנו יודעים מה אבנר רוצה?"
"הוא מראה לצוות את התמונה שלו ביום ההולדת כל הזמן" אמרה רנית, "ומה זה אומר?" שאלתי "מה הוא רוצה?" "אולי הוא רוצה יומולדת עוד פעם?" אמר גדי. "אולי הוא רוצה להיות שמח?" הציע גלית, די מהר הבנו שאנחנו לא יודעים מה אבנר רוצה.
"האם אפשר לזהות אצל אבנר "כן" ו"לא" ברורים ומובחנים?" שאלתי אותם. ההסכמה הייתה שאבנר אומר כן, באמצעות סוג של נהמה גרונית, אבל למעשה לא בכל פעם שהוא אומר כן, הוא מתכוון שהוא רוצה ומסכים. כך שבעצם אין מצב שבו הוא אומר כן יציב, ולגבי ה"לא", הוסכם שלא נראו מצבים שבהם הוא אומר לא.
"אולי כשהוא לא בא, או לא הולך לאנשהו, זה קצת על הצד של הלא?" הצעתי להם, "אבל הדבר החשוב פה הוא להבין שכשאין לאדם כן ולא ברורים ומובחנים, לא נוצר עצמי SELF ברור ומובחן, ולכן קשה מאד להבין מה הדבר שהאדם הזה רוצה, אוהב ונעים לו. מה הבעיה עם מצב כזה? שאנחנו לא יודעים מה האדם רוצה ומה הוא לא רוצה? שקשה להתאים לו שגרת חיים בהתאם לרצונו."
"אולי החיים הקשים שיש לו במשפחה שלו כיבו לו את ההעדפות והרצון?" שאלה עדה "כי ההורים שלו לא נותנים בחירות ואפשרויות, יש מציאות וזהו זה".
"את שואלת שאלה ממש טובה" אמרתי לעדה "האם יש מצב שלאבנר היה כן ולא ועצמי משלו, ושחיים עם מעט בחירה דרסו אותם?"
"מהניסיון שלי, לאנשים יש העדפות ועצמי או שאין להם. אם יש להם – הם יכולים להשתיק אותם לזמן מסוים או במקום מסוים – נגיד במקומות שבהם נדרש לעמוד בחוקים וכללים כמו דת או צבא, אבל בהינתן ההזדמנות – הם יביעו העדפה ויוכלו לבחור".
"לפני שנים רבות" סיפרתי לצוות "הגיעה אלי משפחה מכפר דרוזי גדול, עם מה שהם הגדירו כ"בעיית אכילה" של הבן האמצעי שלהם. מה הייתה הבעיה? שבכל יום אם המשפחה הכינה סיר אוכל לארוחת הצהריים, בדרך כלל אורז עם ירקות ועוף, או תבשיל מזין דומה. ובכל יום הבן האמצעי סירב לאכול מהסיר וביקש אוכל אחר, לפי העדפתו".
"זה מה שהזכרתי קודם לגבי חברות מסורתיות" אמרתי "ויש לי עוד דוגמה שחוויתי בעצמי"
"אני גדלתי בתקופת החינוך המשותף בקיבוץ" סיפרתי להן, "זו תקופה שבה בקיבוץ שלי מאד הדגישו את ערך השוויון, במיוחד אצל הילדים. מה שאומר
שכו---לם קיבלו את אותו הדבר. לדוגמה ממש בתקופה הזו של השנה, בחנוכה, כל הילדים קיבלו חולצות חדשות. בחנוכה אחד, כל הבנים קיבלו חולצת קטיפה חומה עם פסים כחולים, והבנות קיבלו חולצת קטיפה זהה, אך בצבע כחול עם פסים אדומים וכתומים. אני זוכרת איך במסיבת החנוכה נכנסנו עם הלמפיונים שלנו, כולנו לבושים בבגדים אחידים. היתה אווירה חגיגית, ונורא אהבתי נרות ואור נרות וקטיפה והיה לי שמח ומרגש ובכל זאת חשבתי לעצמי, שהלוואי שהחולצה החדשה שלי היתה בצבע אחר שאני אוהבת, ולא בכחול פסים המכוער הזה ואותו הדבר כמו כולם".
"אז מה נעשה עם אבנר?" שאלה הילה, המדריכה שלו והוסיפה "אפשר לעזור לו להביע מה הוא רוצה ומה לא?"
"בטח שאפשר" אמרתי.
וזה בדיוק מה שעשינו בדקות הבאות, הכנו תוכנית לעזור לצוות לגלות עם אבנר את העצמי שלו ולהפוך את סדר היום שלו למותאם בדיוק להעדפות ולרצונות שנגלה איתו. "יהיה לי ממש כיף לגלות עם אבנר את ההעדפות והרצונות שלו" אמרה הילה המדריכה "ואני חושבת שנשתף בזה עוד אנשים, אולי אפילו את כל הקבוצה". חייכתי חיוך ענק והלב שלי התמלא בנחת.
חג שמח! שנזכה להאיר את הדרך לרווחה לעצמנו ולזולתנו
בתמונה: ילדים מהממים והלמפיונים שלהם
