הנהג שלנו חבר'מן

הסיפור שלנו היום ממשיך את רצף הסיפורים מאותו בית סיעודי שעבדתי בו לפני כעשרים שנה;

מעשה שהיה כך היה

יום אחד הגעתי לבית גיל ונחום המנהל קיבל את פני בארשת פנים רצינית וחמורה

"מה קרה נחום? אתה נראה רציני"

"יש לנו בעיה עם בני, הוא פיתח התנהגויות קשות" ענה נחום

"בני?" אמרתי בתמיהה, "מה בני כבר יכול לעשות?"

בני היה אדם חייכן, שעד זמן קצר לפני כן קידם בברכה את פני הבאים ב"ברוכים הבאים" שמח ורועם.

בתקופה האחרונה בני החל לדעוך והפסיק לדבר. יש שאמרו שמות אישתו השפיע עליו מאד, אך כך או כך, נראה היה שחל בבני שינוי והדמנציה שלו התחילה להשתלט על יותר ויותר מתפקודיו.

"הוא גונב את הקלאב קאר של הבית" ענה נחום בחומרה "ופעמיים כבר התנגש איתו בעץ או בבניין, אני דואג מה יקרה אם יפגע באדם".

"גונב את הקלאב קאר?" שאלתי בתדהמה, "איך בדיוק זה קורה?"

"הוא מתחמק החוצה, לוקח את המפתח ממקום המסתור שלו ומנסה לנסוע. פעם אחת הוא לא ידע ללחוץ על הכפתור של הרוורס אז הוא התנגש בכוח בבניין, ופעם אחת הקלאב קאר חנה עם הפנים החוצה, אז הוא התנגש בעץ הקרוב במקום בבניין.

ניסינו להחליף את המקום של המפתח, אבל הוא מגלה בכל פעם איפה הוא",

"אוקיי" אמרתי בהרהור "ומה עוד?"

"הוא מטריד את העובדים של הבית" אמר נחום, ופניו הפכו להיות רציניים אף יותר.

"באיזה אופן הוא מטריד?" שאלתי, מתקשה ליישב את בני החביב ומאיר הפנים של לפני מספר חודשים עם האדם החדש הזה, שגונב ומטריד.

"הוא תופס להם את היד ומושך במכנסיים שלהם – כאילו מנסה להפשיט אותם, ומחייך, הכי גרוע זה עם העובדות של הבית, שמרגישות ממש מאויימות ממנו", ענה נחום.

"בוא ניגש לראות איך זה נראה" אמרתי לנחום,

ניגשנו.

בני ישב במושב הרגיל שלו, בפתח של האולם המרכזי, וכשראה אותי הרים אלי את העיניים וחייך. כשהתקרבתי ועברתי על פניו לכיוון המטבח, הוא תפס את פרק ידי ועשה תנועת "תני לי" עם כף ידו,

"אתה רוצה שאתן לך משהו?" שאלתי את בני

בתגובה, הוא הדגיש את תנועת ידו בנענוע שלה מעלה ומטה, בתנועת "תני לי כבר".

מכיוון שלא ידעתי מה לתת לו, ניסיתי להמשיך לכיוון המטבח, ואז הוא תפס בשולי השמלה שלי וחזר על תנועת ה"תני לי" שעשה קודם, הפעם בלי חיוך.

"תגיד", פניתי לנחום "מה עשה בני בחיי העבודה שלו"?

"הוא היה נהג הקניות של הקיבוץ" ענה נחום, "במשך שנים הוא נסע כל בוקר לחיפה ועשה את כל הקניות והסידורים הדרושים למוסדות ולחברים".

"זה מסביר את הקלאב קאר" אמרתי "אבל לא את תנועת ה"תני לי" שהוא עושה",

"מה הוא עשה לפני שהיה נהג קניות וסידורים?"

נחום חשב רגע ואמר "זה היה ממש מזמן, אבל אני חושב שהוא היה נהג אוטובוס של אגד".

"אוווו, עכשיו הכל ברור וגם יש לי פתרון" אמרתי לנחום,

"נו, מה עכשיו?" אמר נחום בחיוך, שהיה רגיל לפתרונות ה...איך לומר, קצת מיוחדים שלי

"הוא מבקש את דמי הנסיעה" אמרתי לנחום.

"מה? איך זה קשור לזה שהוא מנסה להפשיט את העובדים?"

"הוא לא מנסה להפשיט את אף אחד" אמרתי, הוא עושה תנועה של "תן לי תשלום עבור הנסיעה" ואם אתה לא נותן ומנסה להכנס, הוא תופס לך ביד או מושך בבגד".

"ומה פתאום עכשיו הוא חזר להיות נהג אוטובוס"? שאל נחום "הוא היה נהג אוטובוס לממש מעט זמן יחסית, אולי כמה שנים – לפני הרבה הרבה שנים".

"דמנציה היא מחלה שאנחנו לא תמיד מבינים" עניתי "אבל לפעמים אנחנו רואים אדם תקוע ברגע מסויים בביוגרפיה שלו, או עם תנועה מסויימת שחוזרת על עצמה,

וממה שלמדתי עד עכשיו, הדבר הכי טוב לעשות במקרים כאלה זה לתמוך בחוויה בה הוא נמצא, ולנסות לאפשר לו לפעול בה בחופשיות".

"מה את מתכוונת לעשות פה?" שאל נחום "להביא לו אוטובוס?"

"לא אוטובוס" עניתי בחיוך "אבל בפירוש כן הגה ומכשיר עודף, כך שתהיה לו עמדת נהיגה"

נחום הסתכל עלי בספקנות מהולה בעוד איזה רגש שלא הבנתי עד הסוף, אבל נתן את בירכתו.

בדיעבד אני יכולה לשער שלא היה שום רעיון אחר לפתרון, כך שגם הפתרון המוזר שלי היה התקווה היחידה להפסקת האירועים המטרידים.

"אני מקווה שתצליחי" אמרה לי ציפורה, הדיירת הצלולה שהיתה מקור המידע המרכזי של הבית, "הם כבר דיברו על זה שבני צריך להיות בסלון השני, ואני חושבת שהוא יותר אוהב להיות פה איתנו".

הסלון השני היה החדר שיועד לדיירים שברחו וסיכנו את עצמם. פיתחו היה מוגן בדלת עם קוד מספרים והוא סיפק שמירה והגנה – אך גם הגבלה.

פניתי לאגודת גימלאי אגד, הסברתי את הבעיה וביקשתי שישיגו לי הגה של אוטובוס ישן ומכשיר מטבעות לעודף.

האיש הטוב שדיברתי איתו התרגש מהפניה, ותוך פחות משבוע חיכו לי הגה גדול ומכשיר מטבעות. את ההגה הם התקינו, לבקשתי, על לוח עץ שאותו חיברנו לשולחן – וכך אם את מכשיר העודף,

"את מתכוונת שהוא ישב וינהג בהגה שלא מחובר לשום דבר?" שאלה סמירה "הוא גבר מבוגר, לא ילד, זה לא מכבד".

"את זוכרת את הכלל?" שאלתי את סמירה, שחייכה ודיקלמה את הכלל שלימדתי אותם בתחילת עבודתנו: "אם לדייר טוב לכולנו טוב".

"אל תדאגי שרון" אמרה לי סמירה "אני אזכיר לצוות את הכלל, והמשפחות פה התרגלו לדברים שאת עושה, אז הם יצחקו אבל לא יתנגדו".

וכך יצא שבני ישב במקומו הרגיל, בכניסה מהסלון לכיוון המטבח, מולו עמד שולחן שאליו היו מחוברים ההגה ומכונת העודף,

קערה עם מטבעות הצבתי בכניסה, וביקשתי מאנשי הצוות שבכל כניסה, ייקחו מטבע או שניים ויתנו לבני.

הצוות התלהב ושיתף פעולה, וכך גם בני המשפחה שהגיעו לבקר.

ובני? בני נהג בהגה, קיבל באושר מטבעות ונתן מטבעות ממכונת העודף ל"נוסעים" שהגיעו,

הוא לא גנב יותר את הקלאב קאר, ולא משך בבגדם של הנוסעים שניסו לחמוק פנימה בלי לשלם.

ככה זה רווחה, היא לכולם.