המרווח בו גרים חוויות התנסויות וזכרונות

הסיפור של היום הוא עוד אחד מראשית הקריירה שלי, מתקופה שבה עבדתי במגוון בתים סיעודיים קיבוציים.

לפני שנתחיל, כמה דברים שכדאי לדעת כדי להבין את הסיפור וגם לקחת ממנו משהו לדרך:

1. מרבית התקשורת בין בני אדם היא לא מילולית – המרווח הזה, השקט – שבו גרים חוויות, התנסויות וזכרונות, הוא לעיתים בעל השפעה חזקה ומכרעת על חיינו, יש אנשים שמרבית התקשורת איתם היא במרווח השקט הזה, כדאי לזכור זאת.

2. הריח – נמצא במוח ממש בסמוך לזכרונות ההתקשרות הרגשית המוקדמים שלנו, הוא כלי רב עוצמה בדיוק בגלל העובדה הזו. ריח יכול להציף ברגש ששייך לילדות המוקדמת, ולכן כאשר אני עושה בו שימוש, אני עושה זאת בכבוד רב ומתוך הכרה בעוצמתו הפוטנציאלית.

3. הסיפור שאנחנו מספרים – כל מצב, כל אירוע ומעשה יכולים להיות מסופרים בדרכים רבות ושונות. א.נשים מחזיקים סיפורים בכלמיני טעמים.

 אגיד כאן רק שכדאי לבחור לספר את הסיפור שלנו בדרך שמשאירה על לשוננו טעם שטעים לנו, אלה הזיכרונות שלנו – ואנו יכולים לבחור מה לעשות איתם.

ועכשיו לסיפור

הימים ימי חורף וביום רביעי אחד הגעתי לבית הסיעודי נווה גיל,

כמרפאה בעיסוק צעירה ומתחילה, יכולתי לעשות פחות או יותר כרצוני, וכך קיבלתי משימות ואתגרים ממנהלת הבית ויצאתי לפגוש את האנשים שאליהם כיוונה אותי ולנסות לעזור.

הסיפור שלנו התרחש דווקא בהפסקה,

באיזור 11 בבוקר, התיישבתי על ספסל עץ במסדרון, שעמד ליד חלון גדול שפנה לגינה פנימית, מול חדר שדלתו היתה סגורה, אכלתי את הכריך שלי ושתיתי כוס תה כשאישה התיישבה לידי.

היא ישבה בגב זקוף ונוקשה והסתכלה לכיוון החדר שלפנינו, אפפו אותה דממה ובדידות שעטפו אותה בגלימה אפורה כמעט מוחשית.

קמתי והלכתי רגע לצוד את מיכל, מנהלת הבית, לשאול אותה מי זו האישה השותקת על הספסל,

"זו רחל הבת של ציפק'ה" ענתה מיכל, "ציפק'ה גוססת כבר מלא זמן, נראה לנו שהיא תקועה ולא מרשה לעצמה להיפרד מהחיים כי רחל לא מוכנה להיפרד ממנה.

רחל מגיעה אליה, אבל לא נכנסת לתוך החדר, בהתחלה היא עמדה מחוץ לחדר וזה היה נורא לראות, אז הזזנו את הספסל לשם, שתשב.

את חושבת שאת יכולה לעזור פה במשהו?"

"אני לא יודעת" עניתי, "אבל אנסה".

חזרתי לספסל, רחל עדיין ישבה שם בגב זקוף ומבט קדימה, לעבר דלת החדר שבו שכבה אמה וגססה,

הצגתי את עצמי ושאלתי אם היא מסכימה שאעזור לה.

היא הסכימה.

ישבנו רגע בשקט ואז אמרתי משהו כמו "ממש קשה להכנס, נכון?"

המילים התחילו לצאת ממנה בפרצים קצרים וחדים;

"מסריח שם" היא אמרה "אני לא מסוגלת להיות שם",

"ספרי לי קצת על אמא שלך" ביקשתי.

והיא סיפרה;

אמא שלה ציפק'ה, היתה פעילה בתנועה, היא עבדה בעבודות חשובות שלקחו אותה אל מחוץ לקיבוץ, לעיר הגדולה,

וכך יצא שציפק'ה נעדרה מחיי רחל, וההעדרות הזו, הזכרונות של אמא שתמיד הולכת למקום אחר, תמיד עוזבת, יצרו אצל רחל ואדי, מלא בנחל של כאב, שעם השנים החלו זורמים בו סלעים של טינה וכעס.

"טיפלתי בה יפה כל השנים האלה של הזקנה" אמרה רחל במרירות, "שזה יותר משהיא אי פעם נתנה לי", "אבל עד כאן, אני לא נכנסת לסירחון הזה".

"יש לך זיכרון טוב אחד מהילדות שקשור לאמא שלך?" שאלתי "אולי משהו שעשיתן ביחד?"

רחל שתקה לרגע ואז ענתה,

"עוגיות הווניל עם הסוכר למעלה, כמה פעמים בשבת, כשציפק'ה היתה באה הביתה,

היא היתה מכינה איתי ועם אחותי עוגיות וניל, אני מכינה אותן עם הנכדות שלי,

זה היה נעים".

ישבנו רגע והתחממנו לאורו של הזיכרון ואז היא קמה והלכה.

חזרתי אל מיכל מנהלת הבית ואמרתי לה שאני רוצה ריח של עוגיות בחדר של ציפק'ה,

"קחי צלחת מקבוצת האפייה" היא אמרה "הם בדיוק עשו עוגיות וניל עם סוכר היום".

הלכתי ולקחתי צלחת ושמתי בחדר.

ריחרחתי קצת, לא היה נראה לי מספיק ריח,

הסתכלתי מסביב, ראיתי כמה נרות דקורטיביים בויטרינה וביקשתי אותם,

הנחתי את הנרות וטפטפתי עליהם תמצית וניל מהמטבח.

מיכל נכנסה באיזשהו שלב, וביקשתי שישאירו את הנרות דולקים גם אחרי שאלך,

מיכל קצת דאגה משריפה, אבל הסכימה להשאיר את הנרות דולקים.

נסעתי הביתה.

למחרת, מיכל התקשרה ;

"שרון, תקשיבי" היא פתחה,

ואני הספקתי בשנייה אחת להבהל שבטח שרפתי את ציפקה עם הנרות.

"אחר הצהריים רחל הגיעה כרגיל, היא ראתה שדלת החדר חצי פתוחה ויש נרות דולקים

ונכנסה" המשיכה מיכל.

"מה היא עשתה?" שאלתי בהתרגשות,

"היא עמדה הרבה זמן ליד הדלת" מיכל נחנקה מהתרגשות,

"ואז היא התיישבה ליד ציפקה ונגעה לה ביד".

"זה כל כך מרגש" אמרתי למיכל,

"אויש, את העיקר שכחתי", אמרה מיכל, "ציפק'ה נפטרה בלילה".

"את העיקר לא שכחת בכלל" אמרתי לה, "את העיקר סיפרת לי ראשון".