דפוס מגייס וחתולת העוז

היא הגיעה בזמן המלחמה עם איראן, התמקמה ליד החלון של המרפסת או המטבח, לסירוגין, וניסתה להיכנס הביתה.

בבית יש חתול ושתי חתולות, והם לא אהבו את הרעיון של חתולה זרה שמנסה לחדור לטריטוריה, כך שהם נשפו ורדפו וניסו לגרש אותה בכל דרך.

גם בעל הבית השתתף במאמצי הגירוש, ואפילו אני סגרתי חלונות ותריסים בפניה

בעיקר כי ניכר שמדובר בחתולה חכמה שלמדה לפתוח את הרשתות בלי שום בעיה.

"אין לנו תקן לעוד חתול" אמר בעל הבית בנחישות, "תחפשי מי רוצה חתול ונמסור אותה".

חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי.

החתולה לא וויתרה,

יום עבר ועוד אחד, והיא זזה מחלון לחלון בהתאם לתנועותי בבית, עשתה כל מחווה תקשורתית הידועה לעולם החתולי, וכמה מחוות שלא היכרתי מעולם בחתול;

היא הסתכלה בעיניים גדולות וירוקות לתוך עיני, תוך יללה קטנה עם לשון מקופלת – ואני חשבתי על הגאונות של החיקוי החתולי את הדפוס שבאמצעותו תינוקות, שהם לגמרי חסרי ישע, מגייסים את עזרת הוריהם –

עיניים גדולות, יללה, לשון מקופלת.

האם ידעתם שבכי של תינוק, שחתולים יודעים לחקות בהצלחה, הוא הצליל שהכי מטריד אנשים ולכן הם רוצים להפסיק אותו? האם ידעתם שזה כלי מעולה של תינוק, שכולו חסר ישע, כדי להשיג טיפול?

חתולים לא מייללים כדי לקיים תקשורת ביניהם, הם מייללים בשביל בני האדם.

והחתולה הזו פיתחה דפוס מדויק, שעזר לה להצליח לפנות אלי דרך הזכוכית של דלת ההזזה שסגרתי, להסתכל בעיני וליילל עם לשון מקופלת כך שגם אם צליל היללה לא עבר, הדפוס עבד בלהניע אותי לרצות לעזור לה.

כשיעל ניסן ואני כתבנו את פיבוט, עשינו את זה פה, בביתי, ליד שולחן האוכל, כשהחתולים בסלסלותיהם ממש לידנו,

ההתבוננות בחתולים ובהתנהגות שלהם תרמה מימד מאד חשוב להבנת נושא ההחזקה והאמצעים שעוזרים להחזיק אנשים במצוקה.

בתקופת המלחמה התבוננתי הרבה בדפוסים של מצוקה אנושית ובאופן שבו הם מניעים אחרים לפעולה, למה הכוונה?

אנשים מיוחדים שהמצוקה שלהם היתה מובחנת, כלומר הוגשה באופן שאנשים אחרים הבינו שמדובר במצוקה, עם שפת גוף וקולות מתאימים – אנשים מיוחדים שהצליחו לדבר, להגיד "אני מפחד" או לבכות או לבקש משהו שעוזר להם – קיבלו אמפתיה ועזרה.

אנשים שהמצוקה שלהם גולמית, כלומר קשה לזהות אותה כי דפוס המצוקה שלהם מתבטא בקולות צורמים ורמים, מכות ונשיכות לעצמם, תנועה בלתי פוסקת או היאחזות ולפיתה של אחר – למצוקה הזו קראו "התנהגות מאתגרת", והיא קיבלה מענה שהתייחס להתנהגות;

כמו ניסיון להחזיק את האדם בכתפיו, בידיו או לכוון אותו ללכת למקום אחר.

גיוס עזרה של אדם אחר היא, פעמים רבות אירוע לא מילולי בכלל,

אחוזים רבים מהתקשורת הם במימד הלא מילולי, יש האומרים 80%, יש שאומרים יותר.

אבל מה שברור לי היום, אחרי יותר מעשור של התבוננות באנשים מיוחדים ובצוותים שלהם, הוא שכדאי לנו ממש להשקיע בלימוד דפוסי תקשורת שמגייסים אמפתיה ועזרה של הזולת.

דפוס תקשורת מתגמל ומגייס, שאדם עושה בו שימוש – עושה את כל ההבדל בקבלת עזרה כשהוא צריך אותה, ברווחתם של המטפלים ורווחתו של האדם.

דפוס תקשורת מתגמל ומגייס, כמו זה שהחתולה הזרה השתמשה בו, יכול להשיג לך את הנכסים היקרים ביותר בעולם – קשר, אוכל, בית, טיפול, עזרה.

במשך כל המלחמה תרגמתי לצוותים סימני מצוקה והנגשתי אמצעי רווחה, הפכתי מצוקה למילים וסיפורים והדגמתי רווחה כמו מוכרת מצטיינת בעגלה,

ובכל הזמן הזה החתולה הזרה לא וויתרה.

היא הצמידה את פניה אל שמשת החלון,

הצמידה את כפתה אל השמשה, במחווה דרמטית של; "תני לי רגע לשים את כפתי בידך".

לא וויתרה, לא משנה כמה פעמים חתולי הבית ניסו לתקוף אותה וכמה פעמים אנשים גירשו אותה.

כשישבנו יחד לאכול בימים האחרונים של המלחמה, הסתכלנו על מאמצי ההתאזרחות של החתולה והערכנו את נחישותה והיכולות התקשורתיות וההישרדותיות שלה.

היה ברור, אחרי שנים של בחירת חתולים וחיים איתם, שחתול שלנו, צריך להיות אוהב אנשים ומתגמל וזו בחינה שהחתולה הזרה היתה עוד צריכה לעבור.

וכך יצא שכשהבית התרוקן מאנשים בסופה הפתאומי של המלחמה, נשארנו רק אנחנו, בעיקר אני, שעובדת מהבית, והחתולים.

בהפסקות במהלך היום, יצאתי למרפסת והחתולה מייד באה להיות איתי, להתלטף, להסתכל בעיניים ולשים את כפתה על ידי.

"היא רק רוצה אוכל" אמר בעל הבית, שצפה במאמצי הכיבוש של החתולה ועשה קולות של התנגדות; "אני אביא אותה לקהילה של מאכילי חתולים, אין פה תקן לעוד חתול".

"אני אאכיל אותה בחוץ ונראה אם אחרי שתאכל היא תבוא להתלטף" אמרתי, ובערב אחד כשישבנו בחוץ עשיתי בדיוק את זה.

החתולה ניגשה לכל אחד מאיתנו, הסתכלה בעיניים, הניחה את כפתה וביקשה ליטופים, דחפה את ראשה בכף היד ועשתה כל מחווה תקשורתית מרשימה ומוצלחת.

וזהו, ברגע הזה היא לא היתה זרה יותר, היא נהייתה שלנו, נחושה, חכמה ואוהבת אדם, מה צריך יותר?

הווטרינרית באה, חיסנה אותה, נתנה תכשירים למניעת פרעושים ותולעים וטפילי אוזניים וקרציות, אמרה שהיא בערך בת שנה.

החתולה מחתה, אך שיתפה פעולה וזכתה לבית.

מהרגע שנכנסה הביתה, היא רק רוצה להיות בתוך הבית, לידנו.

היא מלווה את כל הפגישות שלי, את הכנת הקפה ושטיפת הכלים, היא מתבוננת בכל פעולה והכי בעולם רוצה לאכול כל אוכל אבל מסכימה להתאפק, תוך מחאה.

החתולה זכתה לשם "עוז", בשל עוז רוחה ונחישותה.

ואולי גם בגלל הפסוק שליווה אותי במשך כל המלחמה;

"ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כ"ט י"א).

הלוואי שישובו החטופים והעקורים לביתם,

הלוואי שיזכו למקלט וביטחון,

הלוואי שעוז רוחם יעמוד להם בימים הארוכים, הבלתי נסבלים – עד שישובו הביתה.

שבת שלום

בתמונה: עוזי, תומכת רווחה