בונבוניירות, חוסן, ומתי כדאי לקרוא לעזרה

שבוע מבורך

בילדותי, לא היו הרבה ממתקים, וממתקים היו אירוע מאד נחשק. אחת ההזדמנויות המוזרות לצרוך ממתקים, היתה באירוע הבונבוניירות בחגים: בחגים הגדולים, פסח וראש השנה, היו מקבלים ונותנים בונבוניירות.

לטובת הצעירות והצעירים שבקהל, אסביר שבונבוניירות הן קופסאות עם מגוון שוקולדים בטעמים, או אולי באותו טעם, העטופים בנפרד ונחשבו אז, כנראה, מתנת חג ראויה – עם או בלי בקבוק יין. היתה בונבוניירה שבה היו שוקולדים עם תמונות של ארץ ישראל ובטעמים מריר, חלב ותפוז. היתה בונבוניירה של שרי קורדיאל – שבה שוקולד צימקאו עטף קרם שרי ובתוכו דובדבן על חרצנו, שבעיקר היווה סכנה לשיניים וללא ספק זרע את זרעי הסוכרת של העתיד. ובוודאי שהיו עוד סוגים של בונבוניירות שבהן גרו שוקולדים ממולאים במילויים מוזרים

אך עיקר הספורט שזימנו הבונבוניירות היה לנחש מה גילן ולהעיז לצרוך את השוקולדים שבהן, גם כשללא כל ספק – הגיעו לזקנה מופלגת.

אתן מבינות, זה היה לפני עידן הפג תוקף ותאריכי הייצור, ואנשים היו מעבירים את הבונבוניירות שקיבלו במתנה מאחד לשני, בהפרשים של חצי שנה, כך שלפעמים כשפתחת את הבונבוניירה – גילה היה מתקדם והשוקולד שבתוכה (נגיד שנקרא לו ככה) היה במצב צבירה שהולם את גילו;

לפעמים חלקו התחתון של הבונבון היה לבן כולו, ולפעמים הוא כבר התפרק לרכיביו הגרגריים, התוכן היה מחליף צבעים או מתקשה, בקיצור, חמישים גוונים של גועל.

היינו חולקים את המרקמים המזעזעים, וכל הדוחה הרי זה משובח. היו מיטיבי לכת שאכלו את השוקולד בכל מצב צבירה, ואפילו כילו את השוקולדים בטעם תפוז שאף אדם בשכל ישר לא היה נוגע בהם. אני זוכרת את האכזבה כשפעם אחת, בבית סבתי, הגיעה בונבוניירה שהיו בה תולעים וזה, מסתבר היה הגבול שלנו. פניה המופתעות של סבתי כשהיתה צריכה לזרוק את הבונבוניירה לפח, רחמנא ליצלן, היו באמת אירוע שלדעתי לא התרחש מעולם עד אז ומאז

ולמה אני מספרת לכם את כל זה?

סיבה אחת היא שנזכרתי בסיפור הזה בשבוע שעבר והוא שעשע אותי, כי ילדים חובבים חוויות ותחרויות גועל, בהלה וטפשת מאז ומעולם. הסיבה השניה היא שהשבוע יצא לי לדבר הרבה על חוסן ויכולת התמודדות, ועל קווים לדמותם. אחד הדברים שהזכרנו בשיחה על החוסן היה תופעת הלוואי של החוסן, שהיא, לטעמי, הכלת יתר.

מה זה אומר?

שאנשים עם הרבה חוסן לפעמים ממשיכים לאכול בונבוניירות מקולקלות ולשאת מצבי מצוקה קשים, גם כשלא צריך ולא כדאי - כי לפעמים מה שמצוקה מתמשכת מולידה, זה רק עוד מצוקות במעגלים הולכים ומתרחבים.

פגשתי, שוב, השבוע, צוות במצוקה חריפה ומיידית ודחופה – כששמעתי על המצוקה הזו כבר לפני כמה שבועות, חיכיתי שהצוות יפנה, וזה לא קרה. בראשית השיחה דיברנו, מנהל הצוות ואני, בדיוק על הרגע הזה, שבו מחליטים לפנות לעזרה, שבו מפסיקים להכיל מצב שבו כולם במצוקה חריפה.

"ראשית בואו נדבר על הכרזת אירוע" אמרתי למנהל הצוות.

"למה את מתכוונת?" הוא שאל, ואני הסברתי שהחלק הראשון בלבקש עזרה הוא להבין שמתרחש דבר שאי אפשר ולא צריך להמשיך להכיל, או לאכול. להבין שכאן עובר הגבול, שפה גרות תולעים ותולעים בשוקולד זה לא משהו שכדאי לאכול, אפילו אם יש לנו מספיק העזה וחוסן.

עצרנו ביחד ושאלתי את השאלה כמה זמן של מצוקה של דייר וצוות צריכה להיות, או איזו עוצמה של מצוקה צריכה להתרחש – כדי שהוא יקרא לעזרה בזמן, איך יודעים מה הוא הזמן הנכון לקרוא לעזרה.

המנהל, איש חכם ומוכשר, שנקרא לו תום, אמר שהוא מאד מעריך התמודדות ולא חושב שעל כל מצוקה כדאי להתייעץ, אך שישתדל לקצר את זמן המצוקה, אולי לשבועיים, ואז "יכריז אירוע".

אהבתי את השיחה בינינו, שעסקה בהוויה ובהתנהגות שלנו ברגעי מצוקה. ביחד התבוננו בהערכה בעובדה שתום חושב, שכאדם ומנהל מקצועי ומלא חוסן, הוא אמור להכיל ולהתמודד בעצמו. אני מקווה שעכשיו, בהגדרה של אדם ומנהל מקצועי ומלא חוסן יש לתום גם אפשרות טובה "לקרוא לעזרת האגף המקצועי".

בסוף פגישתנו, כששאלתי לשלום כל משתתף ומשתתפת, הם אמרו שבבוקר הם לא ראו דרך לפתור את המצב, ועכשיו יש תוכנית ותקווה וכיוון.

בהיותם צוות מצטיין, תוך שעות כבר היה מידע והם שוחחו עם כל מי שהיה צריך ויצאו לדרך ואני מחכה לראות אילו תוצאות מופלאות הם יפיקו

שבוע טוב ושוקולדים מפנקים

בונבוניירות ליבר