אם זה לא יהיה פשוט, זה פשוט לא יהיה

השבוע החולף היה כל כך מלא, שה'סיפורים בתוכו מרגישים קצת כמו לנסות לקבע תמונת נוף אחת, בעת נסיעה מהירה ברכבת.

לפעמים אני לא יודעת בדיוק למה רגע מסוים נשאר איתי, מתעקש לדבוק בזיכרון ולספר את עצמו.

לפעמים אני מנסה לנער אותו, ואפילו מסתכלת עליו קצת כמו חתיכת עשב שדבקה לנעל בעת הטיול, ביחד עם תנועת הנפנוף האופיינית,

אבל הוא נדבק, ודורש את מקומו ומבקש להגיע אליכם, ואני נכנעת – ומקבלת שחוכמת השכל לפעמים פוקחת עין משתוממת על חוכמת הלב, אך בסיכומו של דבר חוכמת הלב זוכה.

יש קסם מיוחד בימים ראשונים של עבודה עם ארגון או מקום חדש, במיוחד כשמדובר במקום שחווה הרבה ביקורת ומצוקה.

כשהגעתי בבוקר למקום החדש שנקרא לו "כפר אזר" ושאלתי מה הכי דחוף לעשות היום, כל הקולות קראו שנלך לבית שנקרא לו "בית אפרסמון".

בבית אפרסמון גרים עשרה אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית, שזקוקים לעזרה רבה ומשמעותית של הזולת בכל צרכיהם.

הסיבה שביקשו שאבוא לעזור דחוף בבית אפרסמון, היתה שבשבוע הקודם היתה שם אפוטרופסית של אחד הדיירים, שנכנסה לבית והגיבה קשה; היא אמרה שלא נעים בבית, חשוך, "תשברו חלונות" היא ביקשה, "תעשו משהו שיהיה פה נעים", ואני חשבתי לעצמי שהנה פיבוט ואני – ה"משהו" שעושים כדי שיהיה פה נעים.

נכנסנו לבית והתחלנו לעבור בחדרים השונים,

הדבר הראשון ואולי החשוב ביותר בתהליך הזה להשתמש בעצמי כנייר לקמוס שבודק רווחה ומצוקה.

מה זה אומר בדיוק? נייר לקמוס הוא נייר מיוחד שעשוי מחזזיות, שזה משעשע, שאפשר באמצעותו לבדוק חומציות. איך? טובלים אותו בנוזל והוא משנה את צבעו בהתאם לרמת ה PH

איך אני יכולה להיות נייר לקמוס?

ללמוד להכיר את התגובות שלי למצבים שונים, להתבונן בעצמי ולהשתמש במילון התחושות של עצמי כדי להבין מצב.

וכך קרה שעמדתי באיזור המרכזי של הבית, והתבוננתי בתחושותי,

היה לי כאב ראש קל עם בחילה ותחושה של ניתוק.

חיפשתי במילון הפנימי מראה מקום לתחושות הללו ומצאתי את העיניים והתאורה.

התבוננתי בחלל; מולי הותקנו גופי תאורה בצבע לבן קר, שהאירו מהקיר שלפני ישר לתוך עיני, בעוד ששאר חלל הבית נשאר חשוך.

כדי לבדוק את ההשערה שהתחושה הלא טובה שלי מקורה בתאורה, הסתובבתי כשגבי אל המנורות, וראיתי איך מייד תחושתי משתפרת.

מייד חלקתי את תחושתי עם חברי לסיור והמשכתי להתבונן בחלל.

"יש מנורות על התקרה" אמרתי "יש מצב להדליק אותן?"

אחת המנהלות שהיו לצידי ביקשה מאחד המדריכים בבית להדליק את המנורות.

"המתג נעול בקופסת חשמל" אמר איש התחזוקה שליווה אותנו,

"המתג של מנורות התיקרה?" שאלתי בתדהמה,

"כן" הוא ענה "כי יש פה דיירים שמתעסקים עם מתגים".

"אבל המתג של מנורות הקיר גלוי" אמרתי, "הוא ממש פה".

בינתיים המדריך הלך לחפש מפתח לקופסת החשמל שבה היה נעול המתג,

הוא מצא מפתח, אבל המפתח לא פתח את הקופסה, או שפתח ובתוכה היתה עוד קופסה,

בשלב הזה איבדתי קשב כי הבנתי, וביקשתי מאיש התחזוקה לפרק את קופסת החשמל ולאפשר להדליק את המנורות הנכונות ולכבות את המנורות מעוררות המצוקה.

כשחזרנו למשרד וישבנו רגע לכתוב את סיכום היום, העליתי שוב את הרגע הזה ושאלתי את הסובבים איך הרגישו;

"הרגשתי נורא" אמרה המנהלת של הבית, "כי הבנתי שתמיד חשוך שם, האורות בתיקרה אף פעם לא דולקים כי אי אפשר להדליק אותם".

"אם תחשבי שניה על הפתרון הזה של להחזיק מתג תאורה נעול בקופסה, תראי שכל מה שקשור בו הוא בכיוון לא נכון" אמרתי, כי זו הזדמנות נהדרת ללמוד וטוב לנצל אותה;

"הדיירים לא מתעסקים במתגים, עובדה שיש מתגים אחרים שחשופים ולא קורה כלום, ואת יודעת מה? אם הם מתעסקים במתגים אז נכין להם לוח מלא מתגים שיוכלו להדליק ולכבות דברים כי אם הם רוצים כזה אז יופי, וניתן להם, למה שיגנבו?

שנית, האירוע לא עובר את מבחן השאלה ההומאנית; האם היית עושה את זה בבית שלך? ואם היית עושה, כמה היית מתוסכלת בכל פעם שהיית רוצה לכבות או להדליק את האור ולא היית מוצאת מפתח, או שלא היה לך כוח לכמות הפעולות הזו בדיוק עכשיו".

"אם זה לא יהיה פשוט, זה פשוט לא יהיה" הסכמנו שתינו, והבטחתי שנעשה שיהיה פשוט, שיהיה נעים, שיהיה מתאים,

שנייר הלקמוס שהוא אנחנו עצמנו – יצא תמיד בצבע הנכון.

התמונה: פוטור ואני